<h1>הר"י מיגש — ליקוטים</h1>
<h2>דף ב.</h2>
אמר רב יהודה וכו' מפני מה אמרו. [הא] דאמר מפני מה אמרו לא בא להודיע טעם בתולה נשאת ביום הרביעי מה הוא, ולא על דרך שאלה אמר מפני מה אמרו, שהרי מפורש במשנתינו טעם שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין, אלא בהקדמת עיקר הדבר הוא שאמר דבר זה כדי שיאמר ותנשא באחד בשבת, כלומר, הדבר ידוע שמפני מה אמרו בתולה נשאת ביום הרביעי שאם יהיה לו טענת בתולים יהיה משכים לבי"ד אם כן תנשא באחד בשבת וכו'.
או שפירסה נדה. הנדה אינה ראויה ליכנס לחופה ואין מברכין ברכת חתנים עד שתטהר, שאין חופה אלא יחוד חתן וכלה לשם נשואין וכלה שפירסה נדה בתוך חופתה או בתחלת כניסתה לחופה אסורה להתיחד עם בעלה, דתניא (לקמן ד' ע"א) וכל אותם הימים היא ישנה בין הנשים והוא ישן בין האנשים, ומיהו הני מילי לכתחילה אבל דיעבד לא גרעה מפסולות דאסיקנא בפרק הבא על יבמתו (יבמות נ"ט ע"א) יש חופה לפסולות וכ"ש נדה. וכן עיקר.
או שפירסה נדה. שהנדה אין חופתה חופה כיון דלא חזי ליחוד. וקשיא מדאמרינן בעלמא דבעינן חופה הראויה לביאה דמשמע דחופה דאינה ראויה לביאה אינה קונה.
<h2>דף ב:</h2>
ודילמא לאפוקי מדרבותינו. דאי מרישא הוי אמינא ההוא כשמת בתוך זמנו כגון שכתוב בו חדש או שנה דתו ליכא למימר זמנו של שטר מוכיח עליו, אבל מסופה ממשנה יתירא שמעינן דאפילו בלאו הכי נמי לית לן דר' יוסי כלל.
<h2>דף ג.</h2>
ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה. כל שהקדושין נעשין שלא כהוגן יוצאה בלא גט, אבל כל זמן שהקדושין כהוגן ומצד מאורע שאירע אחר כן מפקיעין קדושיה, דוקא בגט כל דהו.
והוא דטרח ליה. ושמעינן מינה דהיכא דאמר חתן לא טריחנא אנא ולא מידי אלא כניסנא לה בלא סעודה וקרובי כלה קא בעו למיעבד (חתן) סעודה דלאו כל כמיניה דחתן לאכנוסי לה בלא סעודה, דהא תקנת חכמים היא ששקדו על תקנת בנות ישראל הלכך כייפינן ליה עד דטריח ועביד סעודה כמנהגא דמדינה ולפום מאי דחזי לדידיה ולדידה, וכענין ההיא דאמרינן התם (לקמן מ"ח ע"א) עולה עמו ואינו יורדת עמו, ומעשים בכל יום לפני רבנו הגדול זצ"ל וכך היה מורה וכך אנו מורין אחריו.
<h2>דף ד.</h2>
בין כך ובין כך לא יבעול לא בערב שבת ולא במוצאי שבת. לא לילי שבת ולא מוצאי שבת שמא ישחוט בן עוף, שכך דרך הסעודה לעשותה בליל המצוה ולית בה רווחא אלא בתחלת הלילה צריך לתקן. ולישנא בתרא דקאמרי רבנן במו"ש ביום אחר השבת, ליתא דהא לא אשכחן בכולה שמעתא בעילה ביום, דישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום אלא בלילה. והא דקמיבעיא לן בתולה נשאת ברביעי ונבעלת ברביעי באור רביעי קאמר שהיא ליל ה'. והא דאייתי ותנשא באחד בשבת כו'. והא דאמרינן עכשיו האשה נשאת בכל יום הואיל ובי"ד קבועין בכל יום בר מע"ש ומו"ש משום גזירה שמא ישחוט בן עוף ואין לנו כח לדחותה בלא ראיה. ועוד דע"ש נמי בלא גזירה אינו ראוי שתנשא בו הואיל ואי אפשר לומר בי"ד יושבין בשבת וחיישינן שמא תתקרר דעתו מע"ש עד אחד בשבת. וא"ת אי הכי בע"ש דאמרינן גזירה שמא ישחוט בן עוף תיפוק ליה דהא ליכא בי"ד שיושבין בשבת, ואוקימנא דהא דאמרינן לא יבעול לא בע"ש משום גזירה אאונסא קאי כדקתני בברייתא וכו' קאמר. הא למדת שבמקום האונס שאין לחוש לתקנת חכמים בכל יום יש לו רשות לבעול בר מע"ש. ואע"פ שבתולה נשאת בכל יום ואין חוששין לתקנת חכמים הואיל ובי"ד קבועין בכל יומא כל היכא דאיכא למיחש חיישינן.
<h2>דף ד:</h2>
לא עמו בבית. אע"פ דאמרינן הכא חתן שבעל ופירסה נדה דאשתו ישנה עמו בבית, למשנה אחרונה שאמרו בועל בעילת מצוה ופורש, הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים משום דאקילו בה רבנן בהאי איסורא דנדה והתירו לו לגמור ביאתו. וראיה מהא דקי"ל דאבילות דעלמא חמירא ליה מנדה ואבילות דהכא כיון דאקילו ביה חיישינן דילמא אתי לזלזולי בה. ועוד הביא ראיה מדאמר רב יוסף למילתיה לעיל מי שפירסה אשתו נדה ומפליג בין בעל בין לא בעל ולא מפליג ברישא בין משנה ראשונה למשנה אחרונה דאית לה בועל בעילת מצוה ופורש, אלמא אפילו למשנה אחרונה הוא ישן בין האנשים וכו'.
ורב אשי אמר וכו' אבילותא דעלמא חמיר ולא אתי לזלזולי ביה. והני מילי היכא דבעל אבל לא בעל שנשתהה ימים רבים מחמת חולי או מחמת דבר אחר הוי הדין כפירסה נדה ואשתו ישנה בין הנשים וכו', ואיכא למיגמר מינה כלה שפירסה נדה קודם החופה אסור להכניסה לחופה ואין מברכין ברכת חתנים עד שתטהר שאין מברכין ברכת חתנים אלא על כניסתה וכיון שאי אפשר לזווגן ולהכניסן לחופה נמצא ברכה שאינה במקומה ומשהינן לה עד שתטהר ואח"כ מכניסים ומברכין.
<h2>דף ז.</h2>
והלכתא מותר לבעול בתחלה בשבת. מסתברא לן דדוקא היכא דכנס מיקמי ערב שבת ונתאחר מלבעול עד השבת דליכא למיחש שמא ישחוט בן עוף דהא מיקמי הכי כנס, ומשום הכי מותר לו לבעול בתחלה בשבת, אבל לכנוס ערב שבת ולבעול בשבת אסור משום האי גזירה.
<h2>דף ז:</h2>
מילתא פסיקתא קתני דליכא בתולה דבצרה משבעה וליכא אלמנה דבצרה מיום אחד. נקטינן השתא דכל בתולה בין שנשאת לבחור בין נשאת לאלמון טעונה ברכה ושמחה כל שבעה כדאמרינן הכא לענין ברכה ליכא בתולה דבצירא משבעה ואמרינן נמי התם ונוהג שבעה ימי המשתה, אלמא בתולה לא בצירא משבעה ימים בין לברכה בין לשמחה. ולענין אלמנה שנשאת לאלמון טעונה ברכה יום אחד ושלשה ימים לשמחה ואם נשאת לבחור טעונה ברכה שבעה ושלשה ימים שמחה. ואם תאמר לענין בתולה שנשאת לאלמון מאן לימא לן דטעונה שמחה שבעה דילמא אינה טעונה שמחה אלא ג' ימים בלבד כי היכי דאלמנה שנשאת לבחור טעונה ברכה שבעה ימים ושמחה שלשה ימים, ומה שאמרנו ליכא בתולה דבצירא משבעה יש לומר דלענין ברכה בלחוד הוא, וזה שאמרנו ונוהג שבעת ימי המשתה יש לומר בבתולה שנשאת לבחור הוא. הא ליכא למימר דעיקר שמחה שלשה ימים לא נאמר אלא באלמנה כדקתני בברייתא מפני מה אמרו אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי שאם אי אתה אומר כן למחר משכים לאומנתו והולך שקדו חכמים וכו', וכיון ששלשה ימי שמחה לא מצינו אותו אלא באלמנה אין בנו כח לגרעה לבתולה משבעה ימי משתה בין נשאת לבחור בין נשאת לאלמון אלא מוקמינן לה אההיא דאמרינן ונוהג שבעת ימי המשתה הואיל ואין לנו ראיה שנוציא ממנה בתולה שנשאת לאלמון. ועוד מדאמר ליכא בתולה דבצירא משבעה ולא אמרינן ליכא בחור דבציר משבעה איכא למידק דהא שבעה דקאמרינן הכא בין לברכה בין לשמחה הוא, דאי סלקא דעתא לברכה בלחוד הוה אבל לשמחה איכא בתולה דבצירא משבעה ליתני נמי ליכא בחור דבציר משבעה דהא בחור שנשא אלמנה נמי טעון ברכה ז', אלא לאו שמע מינה דהא שבעה דקתני הכא בין לברכה בין לשמחה הוא ומשום הכי לא קאמרינן ליכא בחור דבציר מז' דהא בחור שנשא אלמנה אינו טעון שמחה אלא ג' ימים.
תנו רבנן מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה אמר רב יהודה והוא שבאו פנים חדשות. הני ז' ברכות דמברכים בבית חתנים בין בשעת הכניסה בין בשעת המשתה בדאיכא פנים חדשות בין אשר ברא, בדליכא פנים חדשות, לא מברכינן לה אלא בעשרה דאמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה וחתנים מן המנין ואשר ברא כיון דמברכת חתנים הוא לא מברכינן לה בדליכא פנים חדשות אלא בעשרה.
<h2>דף ח.</h2>
שהכל ברא לכבודו יוצר האדם אשר יצר את האדם בצלמו כו' ברוך אתה ד' אמ"ה אשר ברא וכו'. וששאלת מכדי קי"ל (ברכות מ' ע"א) דבכל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה לחברתה, שיש מהן פותח בברוך ואין חותם בברוך ויש מהם חותם בברוך ואינו פותח, וכיון שכן היכי מברכינן ברוך אשר ברא שהיא (פתוחה) [פותחת] בברוך לאחר שמח תשמח שהיא ברכה שיש לה חתימה שהרי חותם ברוך משמח ציון בבניה. והנה ברכה הסמוכה לחברתה היא ואמאי פותחין בה בברוך, ועוד הא דמברכין ברוך אשר יצר כו' אמאי פותחין בה בברוך והא סמוכה היא ליוצר האדם. תשובה. יש מי שאומר דהיינו טעמא דפותחין בברוך באשר ברא משום דפעמים אומרים אותה לבדה כשאין שם פנים חדשות ופירוקא דמסתבר הוא. וקאמר נמי לענין אשר יצר דהיינו טעמא שפותחין בה בברוך משום שהיא ברכה דרבנן וקי"ל דברכה דרבנן פותחין בה בברוך אף ע"פ שהיא סמוכה לחברתה. וקא מייתי ליה ראיה שהיא מדרבנן מדאמרינן לוי איקלע לבי רבי בהילוליה דר"ש בריה ובריך חמש, כלומר לא בריך אשר יצר את האדם בצלמו, אלמא מדרבנן היא ומשום הכי לא בירך אותה. וזו הראיה אינה ראיה דטעמיה דלוי דלא בריך אשר יצר לא משום דסבר דרבנן היא דאפילו דרבנן נמי לא היה לו שלא לאומרה, אלא משום דקסבר יצירה אחת הואי, אי נמי בתר מעשה אזלינן. אלמא מאן דבריך לה סבר שתי יצירות הואי, אי נמי בתר מחשבה אזלינן, הלכך היא מן התורה ולא מדרבנן. ויש לומר ששתי ברכות אלו ברוך יוצר האדם וברוך אשר יצר דכיון ששתיהן על ענין אחד הן שהרי שתיהם על היצירה הם נמצאו כאילו ברכה אחת הם ואין אומרים ברכה הסמוכה לחברתה אלא כשתהיה כל אחת מהם ברכה בפני עצמה ויש לכל אחת מהם ענין בפני עצמו, אבל שתי אלו כאילו ברכה אחת היא שהרי ענין אחד יש להם הלכך כברכה אחת הם חשובין. ואם תאמר תיפוק לי שהרי היא מכל מקום סמוכה לשהכל ברא לכבודו שהיא פתוחה בלא חתימה ואמאי סמכינן לה ברכה זו שיש בה פתיחה וחתימה. יש לומר אף על גב דיוצר האדם ואשר יצר כברכה אחת חשובין מכל מקום כיון שהוצאנו אותה בלשון שתי ברכות הרי יוצר האדם הפסיק בין שהכל לאשר יצר. וכשאתה מעיין בזה הפירוק שפירקנו בענין אשר יצר אתה מוצא אותו מדוקדק ביותר. מהא דבני מערבא (בירושלמי כאן) דמקשי, והרי הבדלה וקידוש, שמע מינה דאי לאו רצה מפזרן, סמוכה לחבירתה [היא] ואע"פ שסמוכה לברכה שיש בה פתיחה בלא חתימה.
ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא משבעה ועד שלשים וכו' עד תריסר ירחי שתא וכו'. הא דאמרינן דמשבעה ועד תלתין ומתלתין עד תריסר ירחי שתא לענין שהשמחה במעונו. אבל אשר ברא לא מברכין אלא בתוך ז', ולא אשכחן בתולה יותר מז' ואשר ברא מברכת חתנים [היא, וליכא] לאחר ז', ושהשמחה דקאמר לאחר ז' לאו ברכה היא אלא זכרון שמחה היא. ותדע שהרי קודם כניסתן לחופה מברכין אותה ואי ברכה היא היכי מברכין לה אלא לאו ש"מ דזכרון דברים היא.
<h2>דף י.</h2>
חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. וביבמות (קי"א ע"א) אמרינן טענת בתולים כל שלשים יום ר' יוסי אומר נסתרה, לאלתר, לא נסתרה שלשים יום. וכל בסתם דנין אותו בלא נסתרה וכל שאומר עכשיו בעלתי ולא מצאתי דם נאמן, ולא עוד אלא שאפילו אמר מתחלה בעלתי ולא מצאתי דם נאמן מתוך שיכול לומר עכשיו בעלתי ולא מצאתי.
<h2>דף יב.</h2>
וליחוש שמא תחתיו זינתה. באינו מוצא לה בתולים והיא טוענת הראשון בא עלי, כיון שדבריה טועין מפני שיש עדים שלא נסתרה נחוש כל חששות שיש ליחוש וניחוש שמא תחתיו זינתה.
<h2>דף יג:</h2>
הלכתא כזעירי דהא איתותב רב אסי ואע"ג דפלוגתייהו אליבא דר' יהושע וקי"ל דאין הלכה כרבי יהושע, נפקא לן מינה לכתחילה דהא אמרינן לקמן הלכתא כר"ג דמכשר אפילו ברוב פסולין אצלה, מיהו לכתחילה לא עבדינן כוותיה אלא עד דאיכא רוב כשרין אצלה אבל אם רוב פסולין אצלה אינה נאמנת לכתחלה כר"י, לפיכך הוצרכנו להודיע סברא דר' יהושע שהוא כמו שאמר זעירי שאפילו נסתרה קאמר דאינה נאמנת והילכך היכא דרוב פסולין אצלה אפילו בנסתרה נמי אינה נאמנת לכתחלה כזעירי אליבא דר' יהושע ובדיעבד נאמנת כר"ג והיכא דרוב כשרים אצלה בין לכתחילה בין דיעבד נאמנת כר"ג ואפילו ראוה שנבעלה וכל שכן נסתרה.
א"ר יוחנן לדברי המכשיר וכו' לדברי הפוסל בה פוסל בבתה. וכיון דהלכה כרבי יוחנן נמצא עכשיו דהיכא דמכשירין בה מכשרי נמי בבתה, הילכך דאתי עובדא לקמן בדיעבד ואכשרנהו ואפילו ברוב פסולין אצלה כר"ג, אף על גב דלגבה דידה היא בדיעבד ולגבי (דידה) [בתה] עדיין לכתחילה הוא דכיון דאכשרנוה לדידה מכשרינן נמי לבתה ואף על גב דלגבי בתה לכתחילה הוא, דהכי דייקינן ממימריה דר' יוחנן דקאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה דאלמא הכשר בתה תלוי בהכשר דידה והיכא דמכשרינן לה מכשירין נמי לבתה. ויש לומר דההיא דאמר רבי יוחנן לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה על עיקר הדין הוא אומר, כלומר כי היכי דנאמנת היא להכשיר עצמה הכי נמי נאמנת להכשיר את בתה ולעולם אינה נאמנת להכשיר בתה היכא דרוב פסולין אצלה אלא בדיעבד, הילכך היכא דאתא עובדא לקמן בדיעבד והכשרנוה אפילו ברוב פסולין אצלה איהי היא דמתכשרא משום דבדיעבד הוא אלא לבתה כיון דלכתחילה הוא שהרי עדיין לא נשאת לא מתכשרא אלא אם כן היו רוב כשרים אצל אמה באותה בעילה יש לומר כך ויש לומר כך והדבר ספק אצלנו, וצריך עיון. וקייימא לן כרבי יוחנן דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה ודוקא לענין יחוסא להכשירה לבא לקהל או שישא אותה כהן הוא דאמרינן אמה נאמנת להכשירה כמו שנאמנת להכשיר עצמה, אבל ליחסה לכהונה שתאמר כי בת כהן היא ותאכל בתרומה או בת איש פלוני היא ותירש נכסיו אינה נאמנת, וכדאמרינן בגמרא מאי שתוקי שמשתקין אותו מדין כהונה כלומר אין אנו מאכילין אותו תרומה על פי אמו, וכל שכן שמשתקין אותו מנכסי אביו שהוא הוצאת ממון דמצו אחוה למימר ליה זיל אייתי ראיה לבית דין דאחונן את ונפלוג בהדך, אבל בסהדותא דאמך לא פליגי בהדך.
<h2>דף יד.</h2>
ועוד הא אמר ר' יהודה וכו'. כלומר, אפילו לא היה מודה שממנו נתעברה, איהי מהימנא כר"ג, ואף על גב דרוב פסולין אצלה דהא אשת איש היא כיון דבדיעבד היא שהרי כבר מאורסת היא אצלו איהי מהימנא ולא מפקינן לה מתותיה, ואי קשיא לך ההיא דאמרינן ועוד דהא אמר רב יהודה וכו' דאלמא אף על גב דלא קא מודה איהי מהימנא, ובהא ברי וברי הוא וקיימא לן דהיכא דאיהו קאמר ברי לי שזנית תחתי ואיהי אמרה להד"מ דאיהו מהימן ומתסרא עליה משום דשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא, וכיון שכן היכי אמרינן הכא דאפילו לא מודה נמי הא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכתא כר"ג דאמר איהי מהימנא. מסתברא לן דהאי דאמרינן הכא ועוד דהא אמר רב יהודה כו' לאו למימרא דהיכא דכפר ואמר מעולם לא באתי עליה דאיהי מהימנא ומכשרינן לה למיקם תותיה, דהא ליכא למימר הכי אלא בא למימר דהיכא דלא קא מודה דזה העובר שלו בודאי אלא אומר אין בודאי באתי עליה אבל איני יודע בודאי כי זה העובר ממני הוא אלא ספק הוא הדבר אצלי לפי שבמה שהפקירה עצמה אצלי ובאתי עליה באיסור, הכי נמי יש לומר דהפקירה עצמה לאחר באיסור ובא עליה וממנו הוא זה העובר, ולפיכך היא נאמנת לומר שממנו הוא משום דהויא לה איהי ברי ואיהו שמא. אבל אילו אמר הארוס מעולם לא באתי עליה לא דינא ולא דיינא שאסורה היא עליו דכיון דאמר מעולם לא באתי עליה והרי כריסה בין שיניה ממילא שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא. וראיה לפירושנו זה דגרסינן בסוף פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות ס"ט ע"ב) איתמר הבא על ארוסתו בבית חמיו רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר וכו', ואוקמה אביי לבסוף דאפילו תימא מארוסה כיון דדיימא מעלמא נמי קאמר רב דהולד ממזר מאי טעמא דאמרינן מדאפקרה נפשה לגבי ארוסה אפקרה נמי נפשה לגבי עלמא, כלומר ויש לומר שזה העובר אינו מאותה ביאה שבא עליה הארוס אלא מביאה אחרת שבא עליה איניש מעלמא, וזה ראיה לפירושנו בכאן שאמרנו דהא דאמרינן דאפילו דאינה מודה נמי הא אמר רב יהודה וכו' לאו למימרא דהיכא דכפר ואמר לא באתי עליה מעולם דאיהי מהימנא הוא, אלא למימרא דהיכא דאמר אין באתי עליה מיהו שלא נתעברה זה העובר ממני אלא מאחר דכי היכי דאפקרה נפשה לגביה אפקרה נפשה נמי לגבי אחר הוא דאמרינן הכי. ועל פירוש זה אין שום קושיא ופירוש יפה הוא וצריך שתקבענו במסמרים.
<h2>דף יד:</h2>
ר' יוחנן בן נורי דאמר כמאן. ואם תשאל ותאמר למה הקשינו על ר' יוסי דאמר דלא כמאן וכי לאו תנא הוא ודלמא טעמא דנפשיה קאמר. תשובתך היינו טעמא דשיילינן הכי משום דליכא למימר דטעמיה דנפשיה קאמר דלא כר"ג ודלא כרבי יהושע, דא"כ ליתני ר"י אומר אם רוב כשרים אצלה הרי היא נאמנת ואם לאו אינה נאמנת ומדלא קתני הכי אלא קתני מעשה, הדבר ידוע שכל מעשה שיש במשנתנו אינו בא אלא לסייע הדברים שנקדמו קודם לכן, תדע שהרי כשיש במעשה דבר שסותר מה שנקדם קודם לכן מתמהינן ואמרינן מעשה לסתור, הא למדת דהיכא דאשכחינן במתניתין מעשה אינו לסתור הטעם שנקדם לכאן ולא להחליף ממנו כלום אלא לסייע אותו הוא בא, הכא נמי כיון דקתני אמר רבי יוסי מעשה, הדבר ידוע שלסייע הדברים בא רבי יוסי ואמר זה המעשה, ולפיכך תמהנו ר' יוסי לסייע מי הביא מעשה זה אם לסייע לר"ג הרי אין בו סיוע שהרי ר"ג מכשיר אפילו ברוב פסולין ומעשה זה לא הוכשרו בו התינוקת אלא עד דאיכא רוב כשרים, ואם לסייע את רבי יהושע בא הרי אין בו סיוע שהרי ר' יהושע פסיל ואפילו ברוב כשרים.
<h2>דף טו.</h2>
ומהדרינן, בקרונה של צפורי היה מעשה. כלומר, לעולם ר' יוסי לסייע את ר' יהושע בא, והיינו טעמא דאכשר ר' יוחנן בן נורי את התינוקת ברוב כשרין משום דבקרונה של צפורי היה מעשה, כלומר, בשעה שבאת השיירה של ישראל לצפורי לסחורה, באותה שעה נבעלה תינוקת זו ולפיכך הכשיר אותה ר' יוחנן בן נורי משום דאיכא תרי רובי לכשרות רוב העיר ורוב השיירה שחנתה שם באותו העת, דאפילו ר' יהושע לא פסל אלא היכא דליכא אלא רוב אחד אבל היכא דאיכא תרי רובי לא פסיל, אבל אילו לא היתה שם שיירא זו שרובה ישראל בעת שנבעלה אע"ג דרוב העיר כשרין נינהו כיון דקביעי וקיימי הוו להו הנך מועטין פסולין דאית בהו קבועים, וקיימא לן דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי.
וכדרב אמי וכו' והוא שהיתה סיעה של בני אדם כשרים עוברים שם. פירוש דברי ר' אמי על משנתינו הוא כלומר משנתינו זו שהכשיר בה ר' יוחנן בן נורי התינוקת לא היתה אלא בשביל שהיתה אותה שעה סיעה של בני אדם כשרין עוברין שם, וכדרבי ינאי דאמר נבעלה בשעת קרונות כשרה לכהונה דהוו לה תרי רובי וכשרין רוב העיר ורוב אותם בני אדם המצויין בקרונות, ואפילו אית בהו נמי מיעוט פסולין כיון דאינהו אזלי לגבה כל דפריש מרובא פריש, וכיון שהעמיד ר' אמי את משנתינו כשהיתה סיעה של בני אדם כשרין עוברין שם ממילא נסתייע ר' יהושע מטעמא שהכשירוה משום דהוה בשעת קרונות של צפורי דאיכא סיעה של בני אדם כשרים עוברים שם, אבל אילו לא היה המעשה בשעת קרונות של צפורי ואע"ג דרוב העיר כשרין נינהו, פסולה היא ואינה נאמנת לומר לכשר נבעלתי וזה כר' יהושע, והיינו דקאמר ר' יוסי מעשה כו'. נמצא עכשיו דליוחסין בעינן תרי רובי לכשרות ואי ליכא תרי רובי לכשרות לא מכשרינן לה אלא מחזקינן לה דלפסול נבעלה וכן הלכה.
ואי קשיא לך האי הלכתא אהאי הלכתא דאמרינן הלכתא כר"ג וקיימא לן דר"ג מכשיר אפילו ברוב פסולין אצלה, הא אמרינן לעיל דכי אמרינן הלכה כר"ג ומכשרינן אפילו ברוב פסולין הני מילי דיעבד אבל לכתחילה לא מכשרינן לה אלא עד דאיכא רוב כשרין כמו שביארנו למעלה, וכיון שכן יש לנו לומר דהא דאמרינן הכא ליוחסין בעינן תרי רובי לכתחילה לא מכשרינן לה אלא עד דאיכא תרי רובי אבל דיעבד מכשרינן לה ואפילו ברוב פסולין אצלה, ומוקמינן לה לההיא דאמרינן לעיל ואת לא תעביד עובדא לכתחילה עד דאיכא רוב כשרין אצלה דוקא בדאיכא תרי רובי כי היכי דלא תקשי הלכתא אהלכתא. ויש לומר דלעולם הא דאמרינן לעיל ואת לא תעביד עובדא לכתחילה עד דאיכא רוב כשרין ברוב אחד הוא ולעולם לא בעינן תרי רובי, והא דאמרינן הכא דליוחסין בעינן תרי רובי לאו במי שאומרת לכשר נבעלתי הוא אלא במי שנבעלה ואינה יודעת למי נבעלה הוא דבהא אפילו ר"ג מודה, דע"כ לא מכשר ר"ג ואפילו ברוב פסולין הני מילי היכא דהיא אומרת ברי לי שלכשר נבעלתי כדאמרינן לעיל, אלים ליה ברי לר"ג דאפילו ברוב פסולין נמי מכשר, אבל היכא דאיהי גופה לא ידעה למי נבעלה אם לכשר אם לפסול אפילו ר"ג מודה דאי איכא תרי רובי מכשר ואי לא לא מכשר. הילכך על זה הפירוש אין אנו צריכין לחלק הכא בין לכתחילה בין לדיעבד, אלא לעולם כיון דאיהי גופא לא ידעה למי נבעלה אם לכשר אם לפסול בין לכתחילה בין דיעבד לא מכשרינן לה אלא עד דאיכא תרי רובי כדאמרינן, והיכא דידעה למי נבעלה וקאמרה ברי לי דלכשר נבעלתי בדיעבד מכשרינן לה ואפילו ברוב פסולין אצלה כדקאמר ר"ג לכתחילה מכשרינן לה בדאיכא רוב כשרין אצלה כמו שפסקנו למעלה ולא בעינן תרי רובי. וא"ת כיון דהאי מעשה דר' יוסי בתינוקת שנבעלה ואינה יודעת למי נבעלה הוא ולא דמיא לאומרת מאיש פלוני נבעלתי, אמאי אוקימנא לה דר' יוסי כר' יהושע סבירא ליה והא לא דמיין להדדי. י"ל כיון דר' יהושע ס"ל דלא מפיה אנו חיין נמצאו דבריה אינם מועילים כלום וכאילו לא אמרה מידי דמי, הילכך דינה כדין מי שנבעלה ואינה יודעת למי נבעלה הוא ור"ג דסבר בההיא דנאמנת מודה בהא דכיון דלא ידעה למי נבעלה לא מתכשרה עד דאיכא תרי רובי.
ולענין חלוקת האשה עם בעלה למדנו מכל שמועות ומשניות אלו שראינו בהם כמה אופנים לענין כתובתה, וכללו של דבר דהיכא דאיהי קאמרה ברי ויש לי כתובה ואיהו קאמר שמא, דאיהי מהימנא ואית לה. והיינו מחלוקת ר"ג ור' יהושע בענין הנושא את האשה ואיפסיקא הלכתא כר"ג ולא מיבעיא היכא דאיכא למימר מיגו כגון משארסתני נאנסתי דפסלה עצמה מן הכהונה דמהימנא דאמרינן מיגו דיכולה למימר מוכת עץ אני דלא פסלה עצמה מן הכהונה, דשמע מינה דודאי קושטא קאמרה ומהימנא אלא אפילו היכא דליכא למימר מיגו נמי מהימנא, פירוש, כגון האומרת מוכת עץ אני דאליבא דרבי יוחנן דאמר טענתה במאתים דאליבא דידיה כי קאמרה מוכת עץ אני בלבד, אין לה טענה יפה מזו, שאילו הוסיפה בדבריה ואמרה מוכת עץ אני תחתיך ונסתחפה שדהו מה מועיל לה טענה זו אליבא דידיה ומה הוסיפה לה, בטענת מוכת עץ בלבד יש לה אליבא דידיה מאתים ובטענת מוכת עץ אני תחתיך אין לה אלא מאתים, הילכך אליבא דרבי יוחנן ליכא למימר במוכת עץ מיגו דהא אמרינן. א"נ על כרחך לא קאמר ר"ג התם אלא משום דאמרינן אוקי איתתא אחזקה ודוקא דקא טעין עלה במידי דמשום זנות וכיוצא בו דאיכא למימר ביה אוקי אתתא אחזקה, אבל היכא דקא טעין עלה במידי דלאו זנות הוא וקא בעי לאפטורי מכתובתה ואיהי נקיטא שטר כתובה בידה איהי מהימנא, ואי לא נקיטא שטר כתובה בידה אע"ג דאיהי ברי ואיהו שמא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה כרב נחמן דאמר האומר לחברו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור, והיכא דאיהי קאמרה ברי לי ואית לי ואיהו קאמר ברי לי ולית לך איכא לפלוגי בהדא, דאי טענה דקא טעין בעל בשעת בעילה ראשונה היא איהו מהימן משום דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה כדאמרינן אמר רב נחמן אמר שמואל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה, ואי האי טענה דקא טעין לאחר בעילה ראשונה היא דליכא למימר חזקה א"נ כגון מי שטען על אשתו שזינתה תחתיו ברצון וקא בעי להפסידה כתובתה, הא ודאי כיון דנקיטה לה כתובתה בידה לאו כל כמיניה דקא מפסיד לה ניהלה בלא עדים ובלא ראיה, מיהו אם אמר לה השבעי לי דינא הוא דמשתבעת ליה כדין האי מאן דמפיק שטרא אחבריה כו'. ואי קשיא לך ההיא דאמרינן בתחילת פרק האשה שנתארמלה (ט"ז ע"א) טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים הבעל מהימן, דאוקימנא לר"ג ומשום דברי וברי הוא הבעל מהימן דאלמא היכא דליכא למימר חזקה, נמי היכא דבעל קאמר ברי לי איהו מהימן, התם ליכא כתובה בידה דהא בעיקר מה שיש בכתובתה הוה דמינצו בעל קאמר מנה ואיהי קאמרה מאתים ומשום הכי כיון דליכא בידה שטר כתובה וליכא נמי סהדי אם בתולה נשאת ואם אלמנה נשאה ומשום הכי בעל מהימן כדין כל המוציא מחבירו עליו הראיה, אבל מי שיש בידה כתובתה וטוען עליה הבעל טענה שמפסדת כלום מכתובתה לאו כל כמיניה שמפסיד עליה כלום מכתובתה בלי ראיה.
והני כללא דנקטינן בהאי עניינא יש לנו לחלק בו כמה אופנים. האופן הראשון. היכא דטעין הבעל בשעת בעילה מידי ואיהי קאמרה לא היו דברים מעולם. האופן השני. היכא דטען הבעל בשעת בעילה ראשונה פתח פתוח מצאתי ולית לה גבאי מידי ואיהי קאמרה אה"נ מיהו משארסתני נאנסתי. האופן השלישי. היכא דטען הבעל לאחר כמה ימים שבשעת בעילה ראשונה מצא פתח פתוח א"נ שראה אותה שזינתה ברצון או אינו יודע אם באונס אם ברצון ואיהי קאמרה לא היו דברים מעולם, א"נ משארסתני נאנסתי.
והרי אנו חוזרין לפרש כל אופן ואופן מהם. האופן הראשון. היכא דטען הבעל בשעת בעילה ראשונה פתח פתוח מצאתי ולית לך גבאי ולא מידי ואיהי קאמרה לא היו דברים מעולם, דינה כיון שכפרה בעיקר הדבר ואמרה שלימה הייתי והבעל אומר לא כי אלא פתח פתוח מצאתי, הוה ליה ברי וברי ואיהו מהימן ואף על גב דאיהי נקיטא כתובתה. דיליה בידה והיה מן הדין שתהיה היא נאמנת בשבועה כדין כל מי שיש בידו שטר, אפילו הכי כיון שבשעת בעילה ראשונה טען טענה זו וקיימא לן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה משום הכי נאמן הבעל לטעון טענה זו ולהפסידה בכך כתובתה.
האופן השני. היכא דטען הבעל בשעת בעילה ראשונה פתח פתוח מצאתי ולית ליך גבאי ולא מידי ואיהי קאמרה אה"נ מיהו משארסתני נאנסתי, דינה כיון דלא כפרה בעיקר הדבר אלא הודית שבעולה היתה אבל טענה דבר שאין הבעל יכול להכחישה בה, הויא לה איהי ברי ואיהו שמא הלכך איהי מהימנא והיינו דתנן הנושא את הבתולה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות, רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת, וקיימא לן כרבן גמליאל ואף על גב דבעלמא אוקי ממונא בחזקת מריה הכא כיון דאיכא למימר מיגו א"נ אוקי איתתא אחזקתה איהי מהימנא וליכא לפלוגי בה בין נקיטא שטר כתובה בין לא נקיטא שטר כתובה, חדא דהא ודאי נשאה ויש לה כתובה וליכא למימר מיגו דאי בעי למימר צררי אתפסה דהא קיימא לן דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ומי שטוען שהגבה מחיים עליו להביא ראיה, ועוד דקיימא לן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום וכתובה מעשה בית דין הוי, הילכך אף על גב דלא נקטה כתובה כמאן דנקיטא כתובה דמי. ועוד דאפילו מימר אלמנה נשאתיך דמדינא אמרינן מיגו ומהימנינן ליה לבעל בדלא נקיטא איתתא שטר כתובה בידה, הני מילי היכא דהוי טענתיה טענת ברי אבל היכא דטענתיה טענת שמא בין נקיטא איתתא שטר כתובה בין לא נקיטא כיון דאיכא למימר מיגו דאי בעי אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא קא פסלה וקאמרה נאנסתי אי נמי אוקי איתתא אחזקתה איהי מהימנא.
האופן השלישי. היכא דטען הבעל לאחר כמה ימים בשעת בעילה ראשונה מצא פתח פתוח, אי נמי דטען שראה אותה שזינתה ברצון או שראה אותה ואינו יודע אם זינתה באונס או ברצון, והיא אומרת לא היו דברים מעולם א"נ אנוסה הייתי, דינה כיון דטענה זו אינה בשעת בעילה ל"ש היא אומרת להד"מ דהו"ל ברי וברי ל"ש אומרת אנוסה הייתי דה"ל ברי ושמא, איהי מהימנא דכי הימנוהו רבנן בברי וברי היכא דטען לאלתר בשעת בעילה ראשונה דאיכא למימר חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה אבל היכא דטען לאחר כמה ימים דליכא למימר חזקה לא מהימן דכיון ששטר כתובה יוצא מתחת ידה לאו כל כמיניה דמפסיד לה כתובתה הלכך משתבעה איהי דלהד"מ כדין כל מי שיש בידו שטר לגביה ואפילו אין שטר כתובתה נמי יוצא מתחת ידה הא אמרינן כל מעשה בית דין אף על גב דלא נקט שטרא כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי. ואם תאמר תינח עיקר, תוספת דלאו מעשה בית דין מאי איכא למימר, תוספת נמי דקיימא לן לא נתנה כתובה לגבות מחיים כל כמה דאיתא תותיה כמאן דנקיטא שטרא בידה דמי דהא ליכא למימר מיגו.
ולענין לאוסרה על בעלה למדנו דהיכא דאיהו קאמר ודאי וברי לי דאסורה היא עליו, ואף על גב דאיהי קאמרה להד"מ הא שויה חתיכה דאיסורא ל"ש אמר בשעת בעילה ראשונה ל"ש אמר בתר הכי, והיכא דאיהו קאמר שמא ואיהי קאמרה ברי איכא לפלוגי בה דאי האי שמא דקאמר בעל לא שייך ביה שום מעשה ודאי כלל אלא ספק הוא הדבר מעיקרו אם זינתה כלל אם לא זינתה לא מתסרא עליה מספיקא דהיינו דאמרינן בכל דוכתא מספקא לא מפקינן ממונא ואיתתא מתותי בעלה, ואם יש שם מעשה (בית דין) ודאי נעשה בה מעשה, מיהו איכא למימר באונס זינתה והיא מותרת או ברצון זינתה והיא אסורה וחזינן אי איהי קאמרה ומודית אין הכי נמי, מיהו אנוסה הייתי הויא לה איהי ברי ואיהו שמא הילכך איהי מהימנא ולא מתסרא והיינו דתנן הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים וכו' עד רבן גמליאל ור"א אומרים נאמנת דקיימא לן כרבן גמליאל, ואי איהי לא מודית אלא קאמרה שלימה הייתי הוה ליה כברי וברי הילכך חזינן אי חד ספיקא הוא מתסרא עליה דכיון דאיכא מעשה ודאי הוה ליה ספיקא דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא, והיינו דאמר רבי אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואוקימנא באשת כהן דאיכא חד ספיקא א"נ באשת ישראל וכגון שקבל בה אביה קדושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, ואי תרי ספיקי הוו כגון אשת ישראל שקדשה אביה יתירה על בת שלש שנים ויום אחד, מתרי ספיקי מתסרא על בעלה.
הני כללי דנקטינן בהאי מלתא ויש לנו לחלק בה כמה אופנים. האופן הראשון. היכא דאמר בעל שזנתה תחתיו ברצון והרי היא אסורה ואיהי אמרה להד"מ א"נ אנוסה הייתי. האופן השני. היכא דאמר בעל פתח פתוח מצאתי שהוא כמו שאמר ברי לי שזנית ואיני יודע אם באונס והרי היא אומרת אה"נ מיהו אנוסה הייתי. האופן השלישי. היכא דאמר בעל פתח פתוח מצאתי שהוא כמו שאומר ברי לי שזנית ואיני יודע אם באונס אם ברצון ואיהי אומרת להד"מ, והיא אשת כהן א"נ אשת ישראל וקבל בה אביה קדושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד. האופן הרביעי. היכא דאמר בעל פתח פתוח מצאתי שהוא כמו שאומר ברי לי שזנית ואיני יודע אם באונס אם ברצון והיא אומרת להד"מ, והיא אשת ישראל וקבל בה אביה קדושין יתירה על בת שלש שנים ויום אחד.
והרי אנו חוזרין לפרש דין כל אופן ואופן מהם. האופן הראשון. היכא דאמר בעל ברי שזנית תחתי ברצון והרי היא אסורה עלי והיא אומרת להד"מ, דינה כיון דאיהו קאמר ברי לי שזנית תחתי ברצון והרי היא אסורה עלי ודאי מיתסרה עליה דהא שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא, ולא איכפת לן במאי דקאמרה בין דקאמרה להד"מ ובין דקאמרה אנוסה הייתי והאי אינו צריך לפנים ולא לפני פנים דכיון דאמר ברי לי שזנית תחתי ברצון, שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא. האופן השני. היכא דאמר בעל פתח פתוח מצאתי שהוא כאומר ברי לי שזנית ואיני יודע אם באונס אם ברצון והיא אומרת אין הכי נמי מיהו אנוסה הייתי א"נ קודם שנתקדשתי זניתי ואין אני אסורה עליך, דינא כיון דלא כפרה אלא קא מודית דזינתה כמו שאמר הבעל מיהו קאמרה דאנוסה הייתי שאין הבעל יכול להכחישה, הויא ליה איהי ברי ואיהו שמא הילכך איהי מהימנא ולא מיתסרא עליה, והיינו חילוק רבן גמליאל ור' יהושע בענין הנושא את הבתולה ולא מצא לה בתולים דקיימא לן בה כר"ג. האופן השלישי. היכא דאמר בעל פתח פתוח מצאתי שהוא כמו שאומר ברי לי שזנית ואיני יודע אם באונס אם ברצון והיא אומרת להד"מ, והיא אשת כהן א"נ אשת ישראל שקבל בה אביה קדושין והיא פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, דינה כיון דאיהי לא קא מודית במה דקאמר בעל אלא קאמרה להד"מ הוה ליה איהו ברי ואיהי ברי ואיהו מהימן כדקיימא לן דלענין איסורא איהו מהימן משום דמשוי לה חתיכה דאיסורא, הילכך כיון דאשת כהן היא דליכא אלא חד ספיקא ספק תחתיו זינתה ספק אין תחתיו, אי נמי באשת ישראל וקבל בה אביה קידושין והיא פחותה מבת שלש שנים ויום אחד דליכא נמי אלא חד ספיקא ספק ברצון ספק באונס מיתסרא עליה דכיון דהא ודאי זינתה אע"ג דאיכא למימר באונס ואיכא למימר ברצון הויא ליה ספיקא דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא, והיינו דאמר ר' אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו. האופן הרביעי. היכא דאמר בעל פתח פתוח מצאתי שהוא כמו שאומר ברי לי שזנית ואיני יודע אם ברצון אם באונס והיא אומרת להד"מ, והיא אשת ישראל שקבל בה אביה קדושין יתירה על בת שלש שנים ויום אחד. דינה אף על גב דהא קא כפרה ליה דהוה ליה ברי וברי וקיימא לן דאיהו נאמן לענין איסורא כמו שאמרנו הכא, אף על גב דמהימנינן ליה כיון דאכתי איכא למימר שמא קודם שקידש אותה זינתה דלא מיתסרא עליה ואי נמי שמא באונס זינתה, דלא מיתסרא עליה דהויין ליה תרי ספיקי ומתרי ספיקי לא מיתסרא עליה כדאמר התם ואמאי ספק ספיקא הוא ספק תחתיו וכו' אם תמצי לומר תחתיו ספק באונס ספק ברצון.
<h2>דף טו:</h2>
מתניתין. האשה וכו' באומר לחברו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו שהוא נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. כך דיינינן בכל יום בענין מיגו דלא הוי מיגו אלא אם הסמיך דבריו ולא הפסיק, אבל הפסיק לאו מיגו הוא, כגון מי שהוציא בגד מתחת ידו ואמר זה של פלוני הוא ויש לו עליו כך וכך, כגון זה ודאי הוא מיגו, אבל אם הוציא הבגד ואמר של פלוני הוא ושתק ואמרו לו כיון שהודית שהוא של פלוני חזור לו שלו ועמד ואמר יש לי עליו כך וכך לא הוי מיגו אלא מחזיר הבגד ואינו נוטל כלום, ומסתייעא הדין סברא מהלכה דבתרא ראה עבדו ביד אחרים וכו'.
<h2>דף טז.</h2>
אבל ברי וברי לא. ואע"ג דקיימא לן דכל היכא דטעין לה במידי דמפסדא לה לכתובתה וקא אמר ברי לי ואיהי קא מכחשה ליה וקאמרה ברי לי דאיהי מהימנא דלאו כל כמיניה דקא מפסיד לה לכתובתה, הני מילי היכא דכתובתה כתובה ידועה וקיימת וקא טעין עלה טענה שמפסדת בה כתובתה כגון טענת זנות וכיוצא בהן, דכיון דכתובתה כתובה קיימת היא, לאו כל כמיניה דקא טעין עלה טענה שמפסדת בה כתובתה בלא ראיה אלא דינא כדין כל מי שיש בידו שטר, שנשבע וגובה, אבל הכא לאו כתובה ידועה היא שהרי חלוקתם בעיקר הכתובה היא אם הוא מנה או מאתים, איהו מהימן דהא אין בידה כתובה ידועה כדי שתהא נאמנת היא הילכך הויא לה הטענה שאין ביד אחד מהם שטר דקיימא לן המוציא מחבירו עליו הראיה. נמצא עכשיו דמשנתנו בברי וברי וכו'.
ומה שאמרו, התם הרי שור שחוט לפניך. כלומר, הרי האשה נמצאת בעולה ואין לה להכחיש בדבר מעיקרו ולומר שלימה הייתי שהרי הוא יודע כי לא נמצאה לה בתולים ואילו הכחישתו היא הוא היה מהימן כדקיימא לן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, הילכך אינה נאמנת במה שהיא טוענת ולא איכפת לן בההוא מיגו אלא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה ואע"ג דכברי ושמא הוא, אבל הכא דאין שור שחוט לפניך הרי אין ידוע ששדה זו של אביו של זה היתה כיון דברי ושמא הוא אמרינן מיגו דאי בעי אמר מעולם לא היתה של אביך וקאמר של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן.
<h2>דף יז.</h2>
כלה כמות שהיא. שאין משבחין אותה בדברים שאין בה אלא בדברים שישנן בה לפי שכל אדם אי אפשר שאין בו דבר אחד של שבח, הילכך אם היא כעורה אין משבחין אותה ביופי לפי שהוא משקר וכתיב מדבר שקר תרחק אלא משבח אותה באותו דבר שבח שיש לה [ואפילו הכי קאמרי להו בית הלל דמגנה אותה בעיניו דכיון דהשאר משבחין בכלל וזו באבר מאבריה הכל יודעין שיש בה מומין בשאר אברי הגוף, אלא אומר כלה נאה וחסודה]. ויש לנו לפרש כלה כמות שהיא, כלומר, אין מזכירין שבחיה ולא מפרטין אותן שמא לא יאמרו האמת ויבואו לידי כזב אלא מסתם הדבר ואומר כלה כמות שהיא, כלומר, כלה זו כמו שעשאה הקב"ה שמשמע דבר לשבח אם היתה משובחת ולגנאי אם היא מגונה. וזה הפירוש הוא נכון שנראה לנו.
ולית הלכתא כוותיה. יש מי שסובר דכל שבעה הוא דאין מסתכלין, הא בשעת יציאתה בהינומא שהיא שעת הכנסתה לחופה וחוק הוא שמגלין פניה ומראין אותה לבני אדם המסתכל בה אין בכך כלום, ויש מי שאומר כיון דאמרינן לית הלכתא כותיה אין מסתכלין בה כלל לא בשעת הכנסתה לחופה ולא לאחר כך לפי שאין לנו להתיר דבר זה אלא בראיה, ולא מצינו ראיה שהתירו בה.
<h2>דף יז:</h2>
תנורא דאסא. פירוש, כמו קובה שעושין אותה מן ההדס ומושיבין בה הכלה בשעה שמוליכין אותה לבית בעלה והוא כמו זו שקורין אותה בלשון ערבי "עמארייא" לפי שקורין לה תנורא הוא מפני שהקובה דומה לתנור שהרי התנור רחב הוא מלמטה וצר מלמעלה עד כאצבע.
ואפילו הגדיל. במקצת שני חיי חזקה שאכלה אחר כך אחת או שתים, אבל אכלה שלש יש לה חזקה כיון שאכלה אחר שהגדיל שני חזקה [ופירשה בטוען לקחתיה מאבותיך]. ודווקא שבא בטענת האב שלקחה מאביו של הקטן אבל בטענת הבן שלקחתיה ממך אחר שגדלת נאמן, והני מילי דאכיל לה בתורת משכון או שלא היתה לקוחה גמורה וכיוצ"ב, אבל בתורת גזלנותא לא. ודבר זה קיבלנו מרבינו הגדול ומצוי אצלינו בתשובה בכת"י, מדקאמר ולא קרוב לנכסי קטן דאתי לאחזוקי בהו, ואי ס"ד לא מהימן כלל למאי ניחוש לה לא בטענתיא דאבוה ולא בטענתיא דיליה לית ליה חזקה, ש"מ דחיישינן דילמא גדל ולא ידע וטוען שלקחה ממנו משהגדיל, והעיד שקיבל מרבו הגדול ובלשון זה אמר, דרב הונא אינו אלא בטענה שלקחה מאבי הקטן.
<h2>דף יח:</h2>
מתניתין. העדים שאמרו כתב ידינו הוא אבל אנוסים היינו וכו' נאמנים. טעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר עולה לענין אחד עם טעם מיגו שהרי נאמנותם מצד שהיו יכולים לומר אין זו חתימת ידנו, והבדל השמות הוא בזה שטעם מיגו בא על ידי תביעת תובע וזה טוען טענה אחת לפטור את עצמו ואנו אומרים שנאמן באותה טענה בתוך שיכול לומר אחרת, והפה שאסר בא שלא על ידי תביעת תובע אלא כמי ששואלין אותו ומשיב לחייב בדבריו וסומך לו רפואה למכתו, ומיגו אינו נאמן לו להוציא ממון אבל הפה שאסר וכו' נאמר אף להוציא ממון, כגון אם היו חתומין על השובר זה מוציא שטרו וזה מוציא שוברו ועדי השובר אמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' שפוסלין את השובר ומוציאין ממון על פיהם.
נאמנים. עדים שאמרו כתב ידינו הוא זה, אלא (שאם) [ש]לא ראו וחזרו והעידו שראו, אין נאמנין, שאין חוזרים ומגידים.
או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנים. ולענין אם יכריחו אותם בית דין שיכתבו עתה חתימתן במגילה אחרת ועורכין לה זו החתימות שכפרו בה. אין נראה לי, לפי שאין בית דין מחוייבין לדון אלא במה שנתקיים אצלם לא שיוכרחו לחקור על מה שלא נתקיים לפניהם בפרט הואיל ואפשר להם לשנות חתימתן עתה באופן שלא תדמה. גם שמה שהיה די לנו בעריכת החתימות לא מצאנו אותו אלא במי שמת או שהלך לארץ אחרת, או במי שהיה נמצא לפנינו ואינו מכחיש שזו כתיבת ידו שאז הוא מוכרח לכתוב חתימת ידו אחספא ונעריך אותה באופן שתתקיים חתימת ידו שבשטר שלא מפיו ויעיד הוא עם האחר על חתימת העד השני, אבל כשהוא נמצא בפנינו והוא כופר (שהיא) חתימתו לא מצינו ראיה להכריחו שיכתוב חתימת ידו אחספא ונעריך אותה. ועוד כשתדקדק היטב תמצא שלא תהיה כתיבתו עתה של חתימת ידו אחספא ולהעריך אותה חתימה שבשטר לה יותר גדולה מהודאת פיו, וכשהוא אומר זו חתימת ידי ואנחנו רואים שאפילו אם הודה ואמר כן הוא שזו חתימת ידי אבל טעיתי בה ואינה עדות אמיתית ששומעין דבריו בזה ולא נדון בחתימתו זאת שבשטר מיגו דאי בעי אמר אינה חתימת ידי, כל שכן כשלא נתברר לנו שהיא חתימת ידו אלא במה שהוא כותב חתימת ידו אחספא ומדמין אותה לזו שיהיה נאמן באמרו שהיא בלתי אמיתות ולא נדון בחתימה שבשטר מיגו דאי בעי לא כתיב חתימת ידיה אחספא או ששינה כתיבתו באופן שלא תדמה אליה החתימה שבשטר, שאין הפרש בין שיאמרו אינה חתימתנו או שיאמרו טעינו בעדות שהם נאמנים בזה כמו שאמרה המשנה, עדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' הרי אלו נאמנים. ולסיבות אלו לא נראה לנו שיכריחו אותם בית דין למכתב חתימת ידייהו אחספא ולהעריך חתימות השטר לה, והלא תראה שהעדים כשאומרים כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו לא נכריח אותם מן הדין לכתוב חתימות ידיהן אחספא ולהעריך אליה החתימה שבשטר באופן שתתקיים שלא מפיהם כדי שלא יהיו נאמנים באומרם אנוסים היינו. וכן הענין כאן הואיל ואמרו העדים מעולם לא העדנו על זה ואין זה חתימתנו שעולה מדבריהם שהעדות בלתי אמיתית לא נכריח אותם לכתוב חתימות ידיהון אחספא כדי להעריך אליה חתימת השטר ותתקיים שלא מפיהם שאין לנו לעשות זה הואיל ואמרו שהעדות בלתי אמיתית קודם שיתקיים השטר שלא מפיהם וזה יאמת מה שאמרנו. ומה ששאלתם אם יכול ראובן להשביעם שאינה חתימות ידיהם. יכול הוא להחרים על כל מי שיודע שזו חתימתו מבלי שידע שאירע בעדות זו דבר המבטל אותה מטעות או מצד אחר זולתו ולא יעיד שהוא כתב ידו, אבל שיחרים על כל מי דיודע שזו חתימת ידו ולא יודה אינו יכול לעשות זה מהטעם שכבר ביררנוהו.
והאמר ריש לקיש עדים החתומין על השטר נעשה כנחקרה עדותן בבית דין. עדים שיצאו שני שטרות בחתימת ידיהם ושטר אחד מהם מכחיש את חבירו וזמנן אינן שוין, עושין על פי השטר הראשון שכיון שחתמו על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותם בבי"ד ואין יכולין לחזור אלא שצריכין לחקור איך נעשה המעשה הזה ולפי מה שנתגלה להם יעשו, ואם היה זמנן שוה שניהם בטלים מפני שאין אנו יודעים איזה מהן קדם.
אין אדם משים עצמו רשע. אוקמה רמי בר חמא רישא דמתניתין באנוסין היינו מחמת נפשות אבל מחמת ממון אינן נאמנים שאין אדם משים עצמו רשע וכן הלכה, ואמרינן נמי לקמן רב אשי אמר לעולם דקאמרי עדים ודאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, ודקאמר אמאי לא מהימני, כדרב כהנא דאמר אסור לאדם שישהה שטר אמנה וכו' אלמא אף על גב שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר כי מהימני היכא דאמרי מילתא דלא מתחזי מיניה דהוו רשעים ואסהידו שלא כהוגן, אבל אי אמרי מילתא דמתחזי מינה דשלא כהוגן אסהידו לה לההיא סהדותא ומשוו נפשייהו רשעים לא מהימני דאין אדם משים עצמו רשע. ואם תשאל והא פסולי עדות היינו דקא משוו נפשייהו רשעים דהא קא מסהדי דפסולין היו וקתני הרי אלו נאמנין, התם אף על גב דקא אמרי פסולין היינו לא קאמרי דעדות שקר הוו אלא קאמרי בקושטא אסהידנא ומיהו פסולין היינו באותה עת וקיימא לן כל עדות שתחילתה בפסלות ואחר כך בסופה בכשרות עדות פסולה היא.
ולענין קטנים נמי קיימא לן דאין אדם נאמן להעיד בגדלו מה שראה בקטנו אלא הנך דקתני להו בהדיא במתניתין דתנן ואלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן וכו', הילכך אע"ג דקאמרי השתא דעדיין כשרותם או גדלותן דעדות אמת היתה שנמצא שכשרין לו עכשיו העידו אותה כיון דקאמרי דבשעת העדות היו פסולין או קטנים אין עדותן עדות, וכיון שאין אומרים כי עדות שקר היתה גם הפסלות שהעידו בו על עצמן אינו בהם עכשיו שהרי חזרו בהן נמצא שאין נראה מעדות שהעידו עכשיו כי רשעים היו בזאת העדות שהעידו, ומשום הכי אין שם דרך לומר אין אדם משים עצמו רשע, אבל לענין אנוסין היינו מחמת ממון שהם אומרין כי עדות שקר העידו שנמצא שעשו עצמן רשעים באותו עדות אמרינן אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. נמצא עכשיו שכל מי שמעיד עדות על חברו ומתוך אותה העדות יעשה הוא רשע שאינו נאמן באותו דבר לפסול את עצמו ולפי שאינו נאמן לפסול את עצמו גם על חברו אינו נאמן שהרי בכאן עדים אלו הרי הן מעידים כי שטר זה מזויף הוא וכי ראובן זה אינו חייב לשמעון כלום, ולפי שנראה באותה שעה כי רשעים הם ואינם נאמנים לפסול את עצמן גם אינם נאמנים להפסיד את שמעון אותו ממון.
וקשיא לן, הא דגרסינן בפרק כיצד (יבמות כ"ה ע"א) ובפרק דיני ממונות קמא (סנהדרין ט' ע"ב), אמר רב יוסף איש פלוני רבעו לאונסו הוא ואחר מצטרפין להורגו לרצונו רשע הוא וכו', רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו הוא ואין אדם משים את עצמו רשע, וקיימא לן כרבא, והא התם דקא מסהיד עדות שנראה ממנו שהוא רשע והאמינו לענין הריגת הרובע ולא האמינוהו לפסול עצמו, וכיון שכן הכא נמי אע"פ שאינם נאמנין לפסול עצמן ולשום עצמם רשעים למה אין אנו מאמינין אותן לענין הפסד אותו ממון על שמעון. ותשובה היינו טעמא דלא מהימנין הכא לאפוקי להאי ממונא משמעון משום דהא חתמי אשטרא דאית ליה לשמעון גבי ראובן מנה וקיימא לן דעדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בבית דין ואע"ג דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נמי מ"מ מכי חתמי אשטרא כבר נחקרה עדותן בבית דין, וגלוי מילתא בעלמא הוא דבעינן לאסהודי אחתימות ידייהו דהא ניהו הילכך כי אמרי אנוסין היינו מחמת נפשות לא שוו לנפשייהו רשעים מהימנין להו דהפה שאסר הוא וכו', וכי אמרי אנוסין היינו מחמת ממון דשוו נפשייהו רשעים לא מהימני וכיון דלא מהימני מוקמינן לה דחתימות ידייהו דבשטר [א]חזקה, דהא עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בבית דין וכיון דלא מהימנין להו במאי דקא אמרי דאנוסין היינו מחמת ממון נמצא השטר עומד על חזקתו בחותמיו כדר"ל והא דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, דשמעת מינה דאף ע"ג דלא מהימן אנפשיה מהימן אחבריה דשאני התם דהא ליכא שטרא בחתימות ידיה דמכחיש בהא סהדותא ומשום הכי מהימן אחבריה. א"נ יש להשיב דלענין איש פלוני רבעו לרצונו היינו טעמא דמהימנין ליה הוא ואחר להרוג את הרובע ואף ע"ג דאינו נאמן על עצמו משום דאפשר שיהא הרובע חייב (על) [ולא] שיהא הוא רשע, ואי זה זה שרבעו לאונסו הילכך נאמן הוא לומר איש פלוני רבעני לרצוני להרוג את הרובע כשיצטרף עמו אחר בעדות זו ואינו נאמן לומר לרצוני רבעני להרוג את עצמו שהרי יש לנו לומר שמא לא רבעו אלא לאונסו, אבל לענין אנוסין היינו מחמת ממון אם נאמין אותם לענין הפקעת השטר והפסד הממון על שמעון ממילא הוו להו רשעים בעדות עצמן, ואם לא נאמין אותן בכך לפסול את עצמן ממילא הוה ליה השטר [כשר] (פסול) ויהיו הם כשרים, ולפיכך כיון שאינם נאמנים לשום עצמן רשעים ממילא נשאר השטר כשר והממון שבו קיים. וזה הטעם האחרון הוא הנכון.
<h2>דף יט.</h2>
וכגון שחב לאחרים. וקשיא לן עלה מהא דגרסינן בפרק שנים אוחזין, תנו רבנן מצא שובר וכו' דדייקינן עלה ואמאי נחוש דילמא כתבה ליתן בניסן וכו', ומהדרינן אמר רבא שמע מינה איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב וכו', דאלמא כיון דיכלה למחול אותו לבעלה אמרינן אי לאקנוייה בעי להפסיד הלקוחות הוה לה למחול לבעלה ומדלא מחלה שמע מינה דקושטא קאמר, וכיון דכן קשיא לן נמי הכא אמאי לא אמרינן דנאמן מיגו דאי בעי מחיל. ונראה לנו בזה כמה פירוקין. הפירוק הראשון שנאמר דהתם הוא דאמרינן מיגו דיכלה למחול לה לבעלה כי קאמרה האי שובר קושטא הוא נמי מהימנה, משום דאכתי יש בידה שתמחול אותו לגבי בעלה אבל הכא לגבי אומרים שטר אמנה הוא זה במקום שחב לאחרים דאין בידו שימחול אותו, עכשיו דהא יוצא השטר בבית דין וזכה בו בעל הדין לאו כל כמיניה לממחליה ניהליה. אי נמי י"ל דהתם הוא דאמרינן מיגו דמשום האי שובר קא חזינן ליה דשובר מעליא הוא וחששא בעלמא הוא דחיישינן דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי, ומשום הכי אמרינן מיגו לדחויי האי חששא ולאוקמי שובר אחזקתיה, אבל הכא במאי דקא טעין המלוה בשטר זה שהוא שטר אמנה ומפקינן לשטרא מחזקתיה, לא אלים דחיה דהאי מיגו להימוניה ולאפוקי שטרא מחזקתיה, תדע דהא הכא לענין מצא שובר טעמא דאיכא שובר הוא דאמרינן מיגו ודחינן לההוא חששא דחיישינן, אבל אילו ליכא שובר וקא טענה דהאי כתובה פרוע הוא לא הוה מהימנינן לה, משום דכי אמרינן מיגו לסלוקי חששא ולאוקמי מילתא אחזקה אבל לאפוקי לא אמרינן מיגו. א"נ יש לומר דהאי דאמרינן האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואע"ג דבידו למחלו הני מילי היכא דאמר אמנה הוא זה דהיא עולה, אבל אילו אמר פרוע הוא י"ל כיון דלא קא טעין מידי דעולה מהימנינן ליה במיגו דאי בעי מחיל ליה, תדע דהא לענין עדים אמרינן רב אשי אמר לעולם דקא אמרי עדים ודאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ודקאמר אמאי לא מהימני משום דרב כהנא וכו', הרי למדת דאע"ג דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואיכא למימר מיגו כיון דקא טענו טענה שהיא עולה לא מהימנא ה"נ אע"ג דבידו למוחלו ואיכא למימר מיגו כיון דקא טעין מידי דעולה הוא לא מהימן. ואשתכח להאי פירוקא דאילו אמר פריעא הוא דמהימנין ליה מיגו דאי בעי מחיל ליה, מיהו הני מילי היכא דאיתיה לאחר זמנו אבל אם זמן השטר עדיין לא נשלם כיון דקיימא לן חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זמניה לא מהימנינן ליה. א"נ י"ל דהיינו טעמא דאמרינן התם מיגו משום דאכתי לא איתבריר לן דזבנתה לכתובתה בטובת הנאה אלא חששא בעלמא הוא דחיישינן הכי ואיהי קאמרה להד"מ, הילכך כיון דאיכא למימר מיגו מהימנינן לה דלא זבנתה לכתובתה בטובת הנאה, אבל אילו איברר לן דזבנתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי כיון דאיכא למיחש דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי, ואע"ג דאיכא למימר מיגו ובידה למוחלו ולמפסדינהו להנהו לקוחות לא מהמנינן לה במאי דקא טענה דבניסן יהבתיה ניהליה לההוא שובר, משום דהא קא מפסדה להנהו לקוחות דכי אמרינן מיגו היכא דאיכא למימר דילמא ליכא לקוחות כלל כי היכי דנפסוד, אבל היכא דאיכא לקוחות ודאי דקא מפסדי לא אמרינן מיגו, הילכך הכא נמי כיון דחב לאחרים בודאי אע"ג דאיכא למימר מיגו ובידו למחלו לא מהמנינן ליה. והני פירוקי כולהו צריכי עיון.
<h2>דף יט:</h2>
מ"ד שטר פרוע לא משהי, כל שכן שטר אמנה, ומ"ד שטר אמנה אבל שטר פרוע זימנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא. פירוש, קיימא לן שהלוה הוא שנותן שכר הסופר שכתב השטר למלוה לפי שההנאה שלו היא ואין למלוה בכך הנאה, והיינו כדתנן כותבין שטר ללוה אף על פי שאין המלוה עמו והלוה נותן שכר ופעמים שנותן המלוה שכר הסופר ותולה אותו על הלוה עד שיפרע ממנו אותה ההלואה ויפרע ממנו גם השכר שנתן לסופר, והיינו דאמרינן אבל שטר פרוע זמנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא, כלומר, אינו רוצה לקורעו עד שיבוא הלוה ויתן לו המעות שנתן עליו לסופר בשבילו שכשיודע הלוה שהשטר עדיין לא נקרע מדחיק את עצמו ופורע לו, ואם ידע הלוה שכבר נקרע השטר אינו מדחיק את עצמו בהבאת השכר שנתן לסופר אלא מדחה את המלוה מעת לעת.
ספר שאינו מוגה. פירוש, שיש בו טעיות בחסרין וביתרין, אי נמי בהשמטת תיבות ואותיות. ומסתבר לן דדוקא ספר תורה שקורין בו ברבים, אי נמי שראוי לקרות בו כגון שהוא על הגויל ואף על פי שהוא של יחיד, אבל ספר תורה של יחיד הנקרא חומשין אין מדקדקין בו כל כך.
האי ניתן ליכתב. שטר שיש עליו מודעא ניתן ליכתב לפי שהעדות יש לה עיקר שהרי מי שנכתב לו השטר אינו יודע במודעא שנמסרה עליו, הילכך אותה עדות יש לה עיקר שהרי העידה מי שנכתב עליו השטר עצמו בכך אלא שהמודעא מבטלת אותו, הילכך השטר עצמו ניתן ליכתב, אבל שטר שהוא אמנה אותה העדות אין לה עיקר לפי שמעיקרא מבוטלת היא ומי שנכתב עליו השטר כמי שנכתב לו השטר והעדים החתומים עליו כולם יודעים ששטר זה אין לו עיקר ואמנה בעלמא הוא, וכיון שכן נמצא שטר זה אין לו עיקר, ולפיכך כשהעדים אומרים ששטר אמנה הוא אינן נאמנין דהא עולה הוא כמו שביארנו.
עדים שאמרו תנאי היו דברינו. יש לנו בזאת סברא וחדשנו אותה במה שאמר התלמוד עדים שאמרו תנאי היו דברינו נאמנים, והוא שדקדקנו בחוזק העיון שזה המאמר הוא דוקא באין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל אם כתב ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמנים, ואנחנו סומכין על סברא זו שנראית לנו עם היות שלא ראינו מי שקדם מהמפרשים ז"ל שיסבור סברא זו ואינו מחלק במאמר זה החילוק. ומ"מ אנו סוברים שמה שאמרנו היכא דכתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנים לומר תנאי היו דברינו דוקא אם התנאי הזה שהם מעידים בו עתה דבר שעוקר העדות הראשונה מעיקרא דומיא דאמנה היו דברינו ומודעא היו דברינו וקטנים היינו ופסולי עדות היינו וכל כיוצא בזה, אבל אם בעת שהעידו בתנאי אינם עוקרים עדותן מעיקר ואינה בטלה לשעתא אע"פ שתבטל לאחר זמן הם נאמנים בזה בין כתב ידן יוצא ממקום אחר בין אינו יוצא.
ואין דבריו של אחד במקום שנים. פירוש, נמצא רב פפא סובר כי העדות שהעידו בשטר עדות נכונה היא ועדות עומדת בפני עצמה היא וזה שאומר תנאי אינו מבטל עיקר עדותו, וכיון שכן נמצאת עדות השטר קיימת בשנים ועדות התנאי בחד ואין דבריו של אחד במקום שנים.
אפילו תרוויהו נמי. כלומר, א"כ הוא שזו בפני עצמה עומדת וזו בפני עצמה עומדת אפילו תרווייהו אמרי תנאי היו דברינו אמאי נאמנים, כלומר, והא הגדה שניה היא וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, והני כיון שעדותן ראשונה מקיימת השטר והאחרונה מכלה אותה אם תאמר כי העדות הראשונה קיימת היא ועומדת, היאך סומכין על עדותן האחרות והם כבר העידו שהשטר קיים.
אלא אמרינן וכו' הא נמי למיעקר סהדותייהו קא אתו. כלומר, כיון שאומרים תנאי היו דברינו כאילו עקרו העדות שבשטר מעיקרא וכאלו אין שם עדות אלא זו העדות שבתנאי, הכא האי חד נמי כיון דקאמר תנאי היו דברינו אנו רואין אותו כאילו עקר עדותו שבשטר מעיקרא והוה ליה חד לגבי חד. וא"ת והיכי מצו למיעקר סהדותייהו והא קי"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, היינו טעמא דנאמנים משום דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דהוה ליה הפה שאסר וכו'. וכד מעיינת ביה בגמרא משכחת לה להני שמעתתא כולהו בין מודעא בין תנאי בין אנוסין אהיכא דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אתאמרו, אבל היכא דכתב ידן יוצא ממ"א אפילו אמרי מודעה היו דברינו תנאי היו דברינו אינן נאמנים משום דלמיעקר סהדותייהו קא אתו ומכי חתמו על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בבית דין כדר"ל, וקי"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ומסתברא לן דהאי דאמרינן דהיכא דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנים לומר מודעא וכו' תנאי וכו' אנוסים היינו קטנים היינו היכא דקא אמרי לה בתוך כדי דיבור, אבל אי אסהידו אחתימות ידייהו בבית דין ולאחר כדי דיבור אמרי הכי, לא מהימני דמכי אסהידו אחתימת ידייהו נחקרה עדותן וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.
ומגבינן ביה. פירוש, בתמיה, אמאי תרי ותרי נינהו שהרי עדי השטר העידו בשטר שראובן חייב לשמעון מנה והרי עדים אחרים מעידים שאינו חייב לו כלום דהא אמרי אנוסים היו דמשמע שהעדות לא היתה אמת. ומראין הדברים שזו הקושיא לאו אכולהו אנפי הוא אלא אאנוסין היו בלחוד הוא, משום שנמצאו מעידים שהעדות לא היתה אמת ונמצאו כאילו הם שתי כתי עדים אחת אומרת ששמעון חייב לראובן מנה ואחת אומרת שאינו חייב לו כלום ולפיכך הקשינו והא תרי ותרי נינהו, אבל קטנים היו ופסולי עדות היו אין בהן דרך לקושיא זו אלא על אנוסין היו בלחוד.
<h2>דף כ.</h2>
אלא אמר רב נחמן. ואוקמה רב נחמן דדינא דהאי מילתא לאו הכין הוא כדקתני בברייתא, אלא אמרינן אוקי הני תרי סהדי דשטרא דמסהדי דשמעון חייב לראובן מנה בהדי הני תרין סהדי אחריני דמסהדי דאנוסין הוו ולא מחייב שמעון לראובן כלום ואוקי ממונא בחזקת מריה. ויש לפרש דהא דרב נחמן לאו למדחייה להא ברייתא ולפלוגי עלה הוא דאתא אלא לפרושה הוא דאתא, וה"ק האי דקתני בברייתא אינן נאמנין לאו למימרא דמגבינן ביה בשטרא אלא למימרא דלא מחתכין למילתא אפומייהו ומקרעינן ליה לשטרא אלא מספקים לה למילתא ולא מקרעין ליה לשטרא (מעולם), ולעולם לא מגבינן ביה אלא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה. ואשתכח השתא להאי פירושא אליבא דרב נחמן דהיינו דאיכא בין רישא דברייתא לסיפא דאילו רישא מהימני דאנוסים היו עדי השטר מקרעין ליה לשטרא אפומייהו, ואילו סיפא לא מהימני למחתכין לדינא ולמקרעי לשטרא אפומייהו אלא מוקמינן לה למילתא בספיקא ולעולם בין אסיפא בין ארישא לא מגבינן ביה בשטרא.
ולא אמרן אלא דאית ליה חזקה דאבהתיה. פירוש, שירש מאבותיו קרקע זו שנמצא בו קנין גמור, לפיכך אינו יוצא מרשותו אלא בעדות גמורה שחלים הוה בעת שמכרו, ואם יש שם שתי כתי עדים שמכחישים אלו את אלו בכך אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה אבל אם (אית) [לית] ליה חזקה דאבהתיה אלא בר שטיא עצמו קנאו לקרקע זו, יש לנו לומר ששוטה היה בשעה שקנאו וכיון שכן אפילו נתברר ששוטה היה בשעה שמכרו מכירה היא שכשם שקנאו בשטות כך מכרו בשטות, והא דמיא לההיא דתנן לענין חרש שנשא פקחת כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.
אין מקיימין את השטר אלא משתי כתובות וכו'. הא דאמרינן משטר אחד, בשקרא עליו ערער והוחזק בבית דין, והא דבעינן ב' שטרות בשלא קרא עליו ערער ולא קשיין אהדדי.
כותב אדם וכו' אמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו ורבי יוחנן אמר אע"פ שאינו זוכרה מעצמו וכו'. עד כאן לא פליגי אלא דמדכר ליה בתר הכי מיהו לא אידכר ליה [מעצמו אלא] הוא מודיעו, אבל לא מדכר ליה כלל אלא דסמיך אשימוש השטר כל שכן למיסמך אחבריה ליכא למ"ד דהויא עדות.
לא נאמר מפיהם ולא מפי כתבם אלא בדיני נפשות אבל בדיני ממונות אף מפי כתבם כשר משום נעילת דלת מידי דהוה אדרישה וחקירה.
<h2>דף כא:</h2>
וש"מ דיינין שאין מכירין חתימת ידי עדים צריכין להעיד בפני כל אחד ואחד. ומכל מקום אין צריך שיעידו בפני שלשתם כאחד אלא אף בפני כל אחד ואחד זה שלא בפני זה שהרי שנים המכירים מעידים לפני השלישי.
<h2>דף כב.</h2>
במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי. זה שהכשרנו בחתימת השנים דוקא בקיום שטרות ודומיהן שאין חתימת הדיינין שבו באה לזכות אלא להעיד שנתקיים בפניהם, והרי אם באו אותם השנים או שנים אחרים והעידו שנתקיים השטר בשלשה אע"פ שאין שם שום קיום גובין בה, אבל בשאר מעשה בית דין כתובים לזכות בממון כגון שטר חליטאתא ואדרכתא כל שאין שם שלשה חתומים אינו כלום, ואחר שאותו שטר בא לזכות צריך שיחתמו שלשה ושתתקיים חתימת השלשה וכל שאין חתימת שלשתם מתקיימת אין גובין בה. וממעשה דרבה בר שילא האמור בפרק הנושא [ק"ד ע"ב] שפסלו האדרכתא כשלא נכתב בה אישתמודענא וכו' ולא אמרו למרי אדרכתא אייתי ראיה דהני ניכסי דמיתנא אינון, אלמא שאף אם היה מביא עדים בכך הואיל ואדרכתא גופה לאו שפיר כתיבא אין גובה בה, שגוף האדרכתא היא המזכה והרי אין גופה כלום.
<h2>דף כג.</h2>
ואם משנשאת באו עדים לא תצא וכו' אבל ארישא לא. וכן פסק ההלכה.
<h2>דף כו:</h2>
מתניתין. האשה וכו' אסורה לבעל. אסורה לבעלה כהן מחשש אונס, אבל לרצון ודאי כדי לאסרה לישראל אין חוששין.
<h2>דף כח.</h2>
מתניתין. נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וכו'. וכן אם שלשה ישבו לקיים את השטר והיה אחד מהם קרוב לאחד מן העדים שבשטר אם אותן המקיימין קיימו אותו השטר בהכרת [כתב] ידי העדים החתומין עליו, הרי הקיום הזה כשר דמה לי שיעיד לפני הדיינים שהוא כתב יד קרובו ומה לי שיצטרף עם הדיינים לקיים חתימות ידי קרובו בהכרה, אבל אם היה בלתי מכיר כתב יד קרובו והוא נצרך שיעיד קרובו לפניו על כתב ידו הרי הוא פסול להצטרף עם דיינין בקיום אותה העדות להיותו בזה דיין דן בעדות קרובו.
נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא. אם שלשה ישבו לקיים שטר והיה אחד מהם קרוב לאחד מן העדים אם מצטרף עמהם לקיימו אם לאו. ואם יצטרף אחד מעדי השטר עם שני בקיום ויכנס זה בכלל מה שאמרו עד נעשה דיין בדרבנן. תשובה, מה שאמרו נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וכו' הוא לענין העדות בדוקא שהוא גלויי מילתא בעלמא שהוא כתב ידו של אביו, אבל לענין הקיום אינו נעשה בו דיין וזה ממה שאמרו (סנהדרין כ"ז ע"ב), ומנין שלא יהיו העדים קרובים לדיינים וכו'. ואחד מעדי השטר אינו יכול לקיים עדות חבירו ממה שאמרו לעיל (כ"א ע"א) הא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד. ומה שאמרו שם עד נעשה דיין בקיום שטרות, הוא לענין שיעיד על הכתב יד העד ויקיים אותו שיהיה עד בקיום השטר לא שיהיה עד בעיקר השטר לפי שעדותו אינו בקיום השטר כדי שיועיל היותו בה דיין אבל הוא בעיקר הממון שבשטר. וא"כ אין ראוי שיהיה הוא עצמו דיין בקיומו כמו שאינו יכול לדון בו.
<h2>דף לו:</h2>
אמר רב פפא שמע מינה האי שטרא ריעא לא מגבינן ביה וכו' אימר זיופי זייף וכתב. ההפרש בין מה שאמרו לענין האי שטרא ריעא וכו', לבין מה שאמרו במכות (ה' ע"ב) ההיא אתתא דאתיא סהדי ואשתקור וכו' דהתם אתו סהדי גופייהו ואסהידו בפומייהו וכדאמרינן לסוף אזלא אתיא סהדי וכו', אבל הכא לא אתו סהדי גופייהו ואסהידו בפומייהו אלא אתא שטרא קמן וביה חתימות ידייהו דסהדי דאע"ג דאיתחזק חתימות ידייהו בבי דינא אית לן למימר דילמא זיופי זייף כיון דחזיניה דמהדר אזיופי.
<h2>דף לח.</h2>
מתניתין. נערה שנתארסה ונתגרשה וכו' ר"ע אומר יש לה קנס וקנסה לעצמה. בושת ופגם כיון דקי"ל כל שבח נעורים לאביה, אביה הוא דשקיל להו, וקנסא שאני דכתיב (דברים כ"ב כ"ח) אשר לא ארשה ודרשינן ביה [רבי עקיבא] אשר לא אורשה לאביה הא ארשה לעצמה, אבל בשת ופגם כדקיימי קיימי לאביה.
<h2>דף נב:</h2>
מתניתין. לא כתב לה בנין דכרין וכו' חייב שהוא תנאי בית דין. וששאלתם כתובת בנין דכרין דתקון רבנן במאי דכתב לה בעל הוא דתקון אבל בנכסי נדוניתא לא תיקון, או דלמא בכולהו הוא דתקון. הכין חזינא, דבכולהו הוא דתקון בין במאי דכתב לה הבעל בין בנכסי נדוניתא היכא דהויא צאן ברזל. ובהדיא אמרינן בפרק אע"פ (נ"ד ע"ב) רצה לכתוב לא קתני אלא רצה להוסיף מסייע ליה לרבי אייבו א"ר ינאי דאמר תנאי כתובה ככתובה דמי, למאי נפקא מינה למוכרת ולמוחלת וכו' עד ולכתובת בנין דכרין וכו' דשמעת מינה דכתובת בנין דכרין כי היכי דאיתא בכתובה הכי נמי איתא בכלהו תנאיה, ונדוניתא נמי היכא דקבל לה בעל בתורת צאן ברזל מתנאי כתובה נינהו. ומההיא דאמרינן נמי בפרק נערה שנתפתתה (נ"ב ע"ב) א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו, ודייקינן עלה ואימא דאב לירות דבעל לא לירות, שמעת מינה דכי תקון רבנן כתובת בנין דכרין בכולהו הוא דתקון בין דנדוניתא דיהיב לה אב בין במאי דכתב לה בעל, ואע"ג דאינון ירתון כסף כתובתיך הוא דקתני במתניתין דמשמע מאי דכתב לה בעל נדוניא נמי היכא דקביל לה בתורת נכסי צאן ברזל, כתובה נמי מיקריא. תדע דגרסינן בפרק אלמנה לכ"ג (יבמות ס"ז ע"א), אמר רב יהודא הכניסה לו שני כלים באלף ושבחו ועמדו על שני אלפים, אחד נוטלתו בכתובתה ואחד נותנת דמים ונוטלתו, אלמא נדוניא נמי היכא דקביל לה הבעל בתורת צאן ברזל כיון דכתיבא עליה דבעל בכלל הכתובה היא, ואם מתו מתו לו ואם פחתו פחתו לו כתובה נמי מיקריא.
<h2>דף נה.</h2>
לשבועה. כשם שאינה נפרעת העיקר מהיתומים אלא בשבועה כך אינו גובה התוספת אלא בשבועה. ואם תשאל מאי איריא אלמנה אפילו בעל חוב נמי דהא קיימא לן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. ויש להשיב כתובת אשה איצטריכא ליה סד"א משום חינא תשקול בלא שבועה קא משמע לן. תדע דהא תנן אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה ואקשו עלה בגמרא מאי איריא אלמנה אפילו בעל חוב נמי דהא תנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, ומהדרינן איצטריכא ליה סד"א משום חינא אקילו בה רבנן קא משמע לן. הרי למדת דאי לאו האי מתניתין אין אלמנה נפרעת וכו' לא הוה מחייבינן לה לאלמנה שבועה כלל אלא יהבינן לה בלא שבועה משום חינא הילכך איצטריכא השתא לאודועי דכי היכי דעיקר כתובה לא גביא לה אלא בשבועה מהאי מתניתין ולא מפסדינן להו משום חינא.
ולשביעית. שאם פגמה כתובתה וזקפה השאר על בעלה בתורת חוב דהויא לה כהלואה דעלמא, דכשם שמשמטת העיקר כך משמטת התוספת. ועיקר דבר זה מפורש במסכת שביעית דתניא כתובת אשה פגמה וזקפה וכו' וגרסינן נמי בגיטין (י"ח ע"א), איתמר מאימתי כתובה משמטת וכו' והיינו טעמא דלא משמט אלא עד דפגמה וזקפה משום דכתובה מעשה בית דין כלומר אינה חוב שעשאה על עצמו, אלא הדין הוא שעשאו עליו, והילכך כי לא פגמה וזקפה עדיין לאו חוב הוא כי היכי דשמיט ליה אלא מעשה בית דין הוא ומעשה בית דין אינו נשמט כדתנן האונס והמפתה וכל מעשה בית דין אינן נשמטין, אבל כי פגמה וזקפה נפקא לה מתורת מעשה בית דין והויא כחוב דעלמא ומחייבה בשמיטה, וראיה לדבר דכתובה מעשה בית דין מיקרייא והא דגרסינן בפרק שנים אוחזין (ב"מ י"ז ע"א), אמר רבה בר בר חנה הטוען אחר מעשה בית דין לא עשה כלום, אמר לפניו לא משנתנו היא זו, הוציאה גט ואין עמה כתובה וכו' אלמא כתובה מעשה בית דין היא. ויש לפרש ובשביעית שאם לא פגמה וזקפה כשם שאינה משמטת העיקר כך אינה משמטת התוספת, שלא תאמר העיקר הוא שאינה משמטת לפי שהוא מעשה בית דין אבל התוספת כיון שאינו מעשה בית דין שהרי לא היה מחוייב בו מן הדין אלא הוא כתבו על עצמו לשמוט הרי היא כשאר כל החובין שבעולם, קא משמע לן דכיון דתנאי כתובה ככתובה דמו הויא לה כעיקר ואינה משמטת.
ייחד לה ארעא וכו'. גם ממאמרם, ייחד לה ארעא בארבע מצרנהא בלא שבועה בחד מצרא פומבדיתאי אמרי בלא שבועה, בני מתא מחסיה אמרי בשבועה. תשער שהארעא המיוחדת אינה קנויה לאשה אלא עתה בעת שהיא גובה כתובתה ולא מעת שייחד לה, לפי שמכיון שירדו לדקדק אם נחשוב שהוא הסכים שלא יתן לה כתובתה אלא מן המיוחד או אם יתן לה מזולתו ויעשה במיוחד כרצונו, מכלל שאם רצה לקחת המיוחד ולעשות בו חפצו ויתן לה זוזי או שיתפסה צררי, יכול לעשות זה. וזו ראיה שהיחוד אין אמתתו להקנות לה אותו דבר המיוחד לה מאותה העת כדי שנאמר שיצא מהיותו בכלל נכסיו אלא הוא ייחוד בעלמא כדי שתגבה ממנו כתובתה כשיגיע זמן גבייתה, וא"כ נתחייבנו לומר שזו הבית המיוחדת כל זמן שלא גבאתה לאה בכתובתה עדיין היא בכלל נכסי ראובן והואיל ונתן ראובן אחר זה כל נכסיו לרחל אחותו הנה כבר נכנס הבית הזה בכלל מה שנתן לה ונעשה כאלו פירש בנתינתו אותה לה וכמי שעשה שדהו אפותיקי לכתובת אשה ומכרה לאחר.
בשבועה. דכיון דלא סיים אותה בד' מצרנהא גלי אדעתיה דהוא יחוד לאו עלה קא סמיך בלביה, והאי דייחד לה ארעא מילתא בעלמא הוא דעבד לה ולא קא סמיך בלביה לאקנויי לה ההוא ארעא כי היכי דליסיימה לה בארבע מצרני, הילכך חיישינן דילמא מקמי דלימות אתפסה צררי כי היכי דלסלקה מההיא ארעא ומשום הכי לא סלקא אלא בשבועה.
והלכתא בלא שבועה. שלא אמרו ז"ל שדה המיוחדת אלא לענין שגובה אותה בלא שבועה ולענין שלא יוכלו לסלק אותה ממנה ולהוריד אותה בקרקע אחר במקומה, אבל לענין שתגבה אותה מהיבם להיותה מיוחדת אין ענין היותה מיוחדת מעלה ולא מוריד בזה.
בלא שבועה. ובמשכונה אף במוחזקת לא גבי אלא בשבועה הואיל ויכול לסלקו בדמים עומד הוא לפרעון ואינו נפרע אלא בשבועה. ואם מת לוה בחיי מלוה ומת מלוה בלא שבועה אין אדם מוריש שבועה לבניו ופקע זכותו.
אמר לעדים כתובו וחתומו והבו לה. פירוש, כגון שהקנה לה ממון או שנתן מתנה ואמר לעדים כתובו וחתומו והבו לה שטרא, דקני בה האי מתנה.
קנו מיניה לא צריכי לאמלוכי ביה. [פירוש], בשעת המתנה דכי קנו מיניה כבר קניא לה ההוא מידי ושטרא ראיה בעלמא דאקנו מיניה, הילכך כיון דלאו בגופיה דשטרא הוא דקניא לה לההוא מידי אלא לראיה בעלמא הוא דכבר קנו מיניה לא צריכי לאמלוכי ביה אי יהבי לה ניהלה או לא, דאי נמי אמר להו לא תיהבו ניהלה לא צייתי ליה דהא כבר קנו מיניה.
לא קנו מיניה מאי, פומבדיתא אמרי לא צריך אימליכי ביה. [פירוש], אחר הכתיבה והחתימה אם יתנו לה שהרי אמר להם כתובו וחתומו והבו לה.
בני מתא מחסיא אמרי צריך לאמלוכי ביה. אחר הכתיבה והחתימה ויתנו אותו לה דחיישינן דלמא הדר ביה ואיהי אכתי לא קניא ליה דהא לא קנו מיניה, ואילו שטרא אכתי לא מטא לידה ואינהו נמי לא זכו לה לההוא שטרא דהא לא אמר להם זכו לה, הילכך בשעה שרוצים ליתן השטר שהיא שעת קנייתה צריכי להימלך בו אם יתנו אותו לה כדי שתגמר לה המתנה או לא. והלכתא צריך לאמלוכי ביה והוא הדין נמי אם נתן מתנה לאחר ואמר לעדים כתובו וחתומו והבו ליה דכיון דההוא אחר לא קני באמירה בלחוד אלא עד דמטי שטרא לידיה, צריכי העדים בשעת הנתינה לאמלוכי ביה אי יהבי ליה ניהליה אי לא דחיישינן דילמא הדר ביה הנותן מקמי דלמטי שטרא בידיה. והאי דקתני גבי אשתו, דלא תאמר כיון דאשתו היא לא צריך לאמלוכי ביה דלא הדר ביה, קמ"ל דאפילו נמי אשתו צריך לאמלוכי ביה. ואי קשיא לך הא דאמרינן הודה בפני שנים צריך לומר כתבו וחתמו דש"מ דכיון דאמר להו כתבו לא צריך לאמלוכי ביה, היינו טעמא דלא צריכי לאמלוכי ביה משום דההוא מידי דאודי ליה ביה לאו בההוא שטרא הוא דקני ליה כי היכי דצריכי לאמלוכי ביה אי יהבי ליה ניהליה אי לא, אלא ההוא אודיתא גלויי מלתא בעלמא הוא דאית ליה גביה ההוא מידי, והאי שטרא לשעבודי נכסיה הוא צריך ליה ולמהוי כמו מלוה בשטר כי היכי דלא מצי בתר הכי למימר ליה כבר פרעתיך הילכך כיון דאודי ליה גבייהו ואמר ליה כתבו וחתמו והבו ליה לא צריכי בתר הכי לאמלוכי ביה, דמכי אודי גבייהו וא"ל אתם עדי איתחייב ליה בההוא מידי דהא גלויי מלתא בעלמא הוא ולא קני בהאי שטרא מידי כי היכי דלימלוך ביה בשעת נתינה. והא דאמרינן, כתבו וחתמו והבו לה קנו מיניה וכו' דשמעת מיניה דלא קניא לה איתתא לההיא מתנה אלא עד דקנו מיניה אי נמי עד דמטי שטרא לידה, דוקא היכא דכתב ניהלה [שלא] בשעת קדושין ושלא בשעת הנשואין אבל אי כתב ניהלה בשעת הקידושין או בשעת הנשואין, קניא אף על גב דלא קנו מיניה ולא מטי שטרא לידה, דאי בשעת הקידושין כתבה ניהלה קניא מדרב גידל דאמר כמה אתה נותן לבנך כך וכך כל מה דיזכה לה בשעת הקידושין לא צריך קנין אלא באמירה בלבד הוא דקניא לה, ואי בשעת הנשואין כתבה ניהלה נמי קניא לה דהא קיימא לן דתניא כתובה ככתובה דמו וכי היכי דכתובה לא בעיא קנין מדרב גידל [הכי נמי הכי], ועוד דתנאי בית דין הוא הכי נמי תנאי כתובה לא בעיא קנין, וכי היכי דלא בעי קנין הכי נמי לא בעי חד מתנאי ההקנאה כגון שיהא מצוי אצלו בשעת ההקנאה וכגון שלא יהא מטבע בחליפין, אלא אע"ג דאינו מצוי דהוא דבר שלא בא לעולם, ואף על גב דמטבע בחליפין [קניא], הוא קניא ליה באמירה בלחוד משום דתנאי כתובה ככתובה דמו. והכי קאמר גאון ז"ל וזה נוסח דבריו בשאלה ותשובה, ומדבריו אנו שומעים שזה שכותבים על החתן בשעת הקידושין שאם יחזור בו ולא יכנוס אותה יהא עליו כך וכך קנס שאף על פי שאינו בתורת הקנאה שהרי אסמכתא היא ומטבע בחליפין ודבר שלא בא לעולם אפ"ה אם יחזור בו מחויב הוא באותו קנס מדרב גידל. וכיון דאמר גאון ז"ל דמדברי רב גידל שומעין אנו דמאי דמקבל הבעל לארוסתו על עצמו אינו צריך קנין, הא נמי אינו צריך קנין וכיון דאינו צריך קנין אפילו יהיה זה הקנס שקבל על עצמו יותר מהמנהג הידוע באותו מקום, מתחייב הוא בו הואיל וחייב את עצמו בשעת הקידושין כדרב גידל, ולאפוקי ממי שדן ואמר שאין החתן מתחייב בקנס שמקבל על עצמו בשעת הקידושין אלא עד שיקבל על עצמו כפי המנהג אבל ביותר ממנו הוי ליה כשאר ההקנאות והמתנות, הרי דברי הגאון סותרין דבריו ומסתברא כדאמר הגאון ז"ל.
<h2>דף נו.</h2>
טעמא דכתבה ליה אבל על פה לא. ודייקינן (כר' מאיר) לר' יהודה טעמא דכתבה ליה התקבלתי הא אמרה ליה על פה התקבלתי ממך מנה ולא נשאר לי אצלך אלא מנה, כיון שהדבר ידוע שלא נתקבלה ממנו כלום ההיא אמירה לאו כלום היא ואית לה מאתים.
ושמעינן ליה לר' יהודה דאמר כל דבר שבממון תנאו קיים דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת על מנת שאין ליך עלי וכו'. פירוש, והכא נמי כיון דעל מנת כן בא עליה שלא ישאר עליו אלא מנה תנאו קיים, ואמאי אית לה מאתים, ומהדרינן קסבר ר' יהודה כתובה דרבנן היא וחכמים עשו חיזוק לדבריהם וכו', הילכך אף על פי שעל תנאי זה בא עליה שלא יהא לה אצלו אלא מנה ההוא תנאה ולא כלום הוא ואית לה מאתים, אבל ודאי אי כתבה ליה דלית לי עלך אלא מנה בלחוד, קני ליה לההוא מנה בההיא כתיבה ולית לה גביה אלא מנה בלחוד כדכתב ליה. ואקשינן, והרי פירות לבעל מדרבנן הם ולא עבדו להו רבנן חיזוק אלא כי אמר לה מקמי דליכנוס דין ודברים אין לי בפירות זו שהן מנכסיך, מהניא אמירתו ואין לו בפירות נכסיה ומבטלת תקנתא דרבנן באמירתו, כדתנן הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן וכו', וקיימא לן מאי הכותב האומר כדקתני עלה תני ר' חייא האומר, ואמאי התם נמי לימא כיון דפירות לבעל מדרבנן היא, באמירה בלחוד לא מיעקרא האי תקנתא אלא עד דכתיב ליה. ופריק אביי לכל יש כתובה ולא לכל יש פירות, ומילתא דשכיח עבדו רבנן חיזוק ומילתא דלא שכיח וכו'. נמצא עכשיו שסובר ר' יהודה שבאמירה בלחוד לא מיעקרא תקנתא דרבנן אלא התקנה מתקיימת ואותו התנאי בטל הוא ובכתיבה מיעקרא. ואם תשאל כיון דסבירא ליה לר' יהודה דכתיבה מהניא מדרבנן ומתקיים התנאי שבו לבטל תקנתא דרבנן, אפילו כתבה לו התקבלתי ממך מאתים נמי ליהוי התנאי קיים הואיל ובכתיבה הוא, ואמאי [לא] קתני רצה כותב לבתולה מאתים והיא כותבת לו התקבלתי ממך הכל ולית לי ממך מידי אחד דלאו כלום הוא. יש להשיב כי אמת דכתיבה מהניא מדרבנן ומתקיים התנאי ובטלה התקנה של רבנן כולה, הני מילי כגון פירות דלא שייכי בבעילה כלל הילכך כי כתיב לה דאין לי פירות שתקנו לי רבנן בנכסיך, מתקיים התנאי ובטלה התקנה, אבל גבי כתובה דשייכא בבעילה שהרי דמי הבתולים היא, אם תכתוב לו שובר שכבר התקבלתי ממך הכל ואין לי עליך כלום והיא לא נתקבלה נמצאת בעילתו בלא כתובה כלל והויא לה בעילתו בעילת זנות, הואיל והכתובה דמי הבתולים היא, הילכך לא אפשר שלא ישאר לה עליו מנה שהוא דמי הבתולים כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות, ואם התנית שלא ישאר לה עליו כלום תנאו בטל הוא ואפילו כתבה לו דבמנה האחר הוא, שיש לה לכתוב לו התקבלתי ותמחול לו עליו הואיל ודבר שבממון הוא.
<h2>דף נז.</h2>
מתניתין. נותנין לבתולה שנים עשר חדש וכו' וכשם שנותנים לאשה כך נותנין לאיש וכו' ולאלמנה שלשים יום. אפילו היה הוא בחור שזמן האיש תלוי בזמן האשה.
<h2>דף נז:</h2>
בין היא בין אביה יכולין לעכב. פירוש, שלא תכנס לחופה עד שתגדיל, כלומר, שאם אמרו חוששין אנו שמא תמות ולא נכניס אותה עד שתגדיל יכולין לעכב, בשלמא איהי מציא מעכבה, פירוש, מליכנס לחופה עד שתגדיל ואע"פ שאביה רוצה למסור אותה לבעלה כשהיא קטנה מציא מעכבא עליה, וטעמא מאי משום דכי זכי ליה רחמנא לאב למימסרה לחופה הני מילי כשהיא נערה דבת מסירה לחופה היא, אבל כשהיא קטנה דלאו בת מסירה היא לאו כל כמיניה הוא, אבל אביה אי איהי ניחא לה במסירתה לבעלה כשהיא קטנה אביה מאי נפיק ליה מיניה, פירוש, אילו לא קבל בה אביה קדושין מהאי בעל הוה יכול לעכובי עליה מאנסובי ליה דהא לדידיה הוא דזכי רחמנא לאנסובה לבעל, השתא דאיהו הוא דקביל בה קדושי מהאי בעל דאשתכח דהני קידושין מדעתיה הוו כי ניחא לה לדידה השתא לאמסורי לה לבעלה כשהיא איהו היכי מצי לעכובי עלה ומאי נפקא מיניה.
למחר מימרדא. פירוש, שלא תוכל לסבול ונפלה עילואי ומשום הכי לא מסרינה לה לבעלה אלא עד דגדלה כי היכי דלא תמרוד עליו ותהדר לביתי ותצטרך לנשואין אחרים ותכשיטין אחרים. ושמעינן מינה דהיכא דניחא להו לתרווייהו לאמסורה לבעלה כשהיא קטנה שפיר דמי וליכא איסורא.
מסקנא דשמעתא. המארס את הבתולה נותנין לה שנים עשר חדש משעת תביעה, ואם היתה בוגרת בין שהיתה בוגרת ואח"כ נתקדשה בין נתקדשה ואחר כך בגרה אין נותנין לה אלא שנים עשר חדש משעת הבגר, ואע"פ שהתביעה לאחר הבגר היתה אין נותנין לה אלא תשלום שנים עשר חדש משעת הבגר לפי שהבגר הרי הוא כתביעה, ואם לא תבעה אלא לאחר שנים עשר חדש משעת הבגר אין נותנין לה אלא שלשים יום כאלמנה. והאי דאמרינן בבוגרת דבין שהיתה בוגרת ואח"כ נתקדשה ובין נתקדשה ואח"כ בגרה אין נותנין לה אלא י"ב חדש משעת בגר, והוא שיש באותו תשלום שלשים יום אבל אם אין בו שלשים יום כגון שתבעה לאחר שעברו עליה משעת בגר י"א חדש ומחצה נותנין לה זמן לא פחות משלשים יום. תדע שהרי ארוסה שעברו עליה י"ב חדש בבגרות נותנין לה שלשים יום וכ"ש אם לא שלמו לה עדיין י"ב חדש שנותנין לה שלשים יום לימים שעברו עליה בבגרותה וכו', יתר מי"ב חדש אין נותנים זמן פחות משלשים יום משעת תביעה.
<h2>דף נח:</h2>
הא דאמר רב הונא יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת וכו'. מסתברא לן דדוקא עיקר מעשה ידיה שהוא חמש סלעים אבל היכא דעבדה והותירה יותר מחמש סלעים דבעל הוי ולא מצית אמרה ליה איני נוטלת ממך מעה כסף ואיני נותנת לך מותר [מפני שמותר ויתור הוא וכן מאה כסף ויתור הוא ואינו דומה למעשה ידיה], שמעשה ידיה הוא דבר שהוא יכול לכופה שיעשה לה שיעור מעשי ידיה הואיל וניזונת ממנו וכשהיא אומרת איני ניזונת ואיני עושה פקע שעבודו של בעל, אבל המותר אינו דבר שיהא הוא יוכל לכופה אלא כשנשאר לה מותר יהא של בעל ואם לאו לאו, ואין זכיה לבעל עד שיהא המותר בעין ואין כאן מקום לומר איני נוטלת מעה ואיני עושה עד שיהא בידי מותר, שהרי אין אדם יכול לכופה עליו אלא שתיכף שעשאו זכה בו הבעל ומתוך כך הוא קדוש.
<h2>דף ס.</h2>
תנו רבנן מינקת שמת בעלה בתוך עשרים וארבעה חדש הרי זו לא תתארס ולא תינשא. ולענין גרושה אין צריכה להמתין אלא אם כן מכירה משום סכנת התינוק, אבל אם אינו מכירה אינה צריכה להמתין דהא לא משעבדא ליה, והראיה שלא אמרו בתלמוד אלא על האלמנה ולא על הגרושה, והטעם הואיל ומת הבעל ולא גירשה משועבדת היא לו כמו שאמרה המשנה ומניקה את בנה בין מכירה בין שאינו מכירה אבל גרושה הואיל ונתגרשה בחיי בעלה פקע שעבודא ואינה חייבת להניק אלא אם כן מכירה משום סכנה.
<h2>דף ס:</h2>
פסקה קמעה אוכלת הרבה. אם פסקה המינקת עם אביו של תינוק שיתן לה מזונות מועטין ואינן מספיקין לה אלא צריכה ליותר ממה שפסק לה, אבי התינוק כופה אותה בבית דין שתאכל הרבה [משלה] כדי צורך כל המניקות כדי שלא ימות התינוק.
<h2>דף סא.</h2>
צערא דידה הוא. הצער עליה הוא, כשהיא רוצה בצער עצמה מאי איכפת ליה איהו בצערא דידה, הילכך לה שומעין.
<h2>דף סא:</h2>
אמר רב מחלוקת במפרש אבל בסתם וכו'. כגון שנדר שלא ישמש מטתו שתי שבתות לבית שמאי או שבת אחת לבית הלל, דבית הלל סברי שבת אחת היא שיכולה האשה להמתין בלא תשמיש שהרי אילו היתה נדה היתה יושבת בלא תשמיש ח' ימים הילכך תראה את עצמה כאילו היא נדה, אבל ב' שבתות אינה יכולה להמתין שלא מצינו לה עת כזה שתשב בלא תשמיש כדי שתראה זו עצמה כאילו היא עומדת באותו העת. וא"ת והרי יולדת נקבה דיושבת שבועים בלא תשמיש וצריכה זו שתראה לעצמה כאילו יולדת נקבה. היינו טעמא דלא גמרי לה בית הלל מיולדת, חדא דיולדת לאו מידי דשכיח בכל עידנא ומידי דשכיח שהוא הנודר ממידי דלא שכיח שהוא היולדת לא ילפינן. ועוד דהיולדת אגב צירים וחבלים וחלחלות ומכאובות שעברו עליה בשעת הלידה אינה מתאוה כל אותן הימים לתשמיש ולא יש בלבה אלא שלא תשמש לעולם, משום הכי לא גמרי בית הלל מיולדת כי היכי דנגמר מיולדת נקבה שהיא מוספת על יולדת זכר, אבל אם נדר סתם שלא ישמש מטתו ולא נתן לדבר קצבה כיון דסוף הדבר לגירושין הן עומדין אינה ממתנת כלום לפי שההמתנה אינה מועלת כלום, ושמואל אמר אפילו בסתם נמי ימתין לבית שמאי שני שבתות ולבית הלל שבת אחת שמא ימצא פתח לנדרו. ואי קשיא לך מדקאמר שמא ימצא פתח לנדרו אלמא נדרא דיליה חייל על תשמיש המטה דהא הכא ליכא למימר דמשום דלא ציית לן לשמש מטתו הוא דיוצא אלא משום דחייל נדריה הוא דהא שמא ימצא פתח לנדרו קתני, אלמא איהו קא מפייס לשמש מטתו ונדרא הוא דעכיב ליה ואילו אמרינן ליה זיל שמש דנדרך לא חייל הוה ציית לן ומשמש, ואמאי חייל כיון דמשועבד לה לעונה לאו כל כמיניה דמפיק ליה לשיעבודא מיניה. יש להשיב דכי אמרינן דהיכא דמשועבד לה לא חייל נדריה הני מילי דלא מטיא ליה איהו הנאה מההוא מידי, אבל תשמיש כיון דהנאה דיליה כהנאה דילה אי משמש אשתכח דקא מהני ממידי דאשתעבדא עליה דלא למעבדיה דהא לא אפשר ליה לפלוגי התשמיש הילכך חייל נדריה. וראיה לזה הפירוש מהא דאמרינן בפרק המדיר הנאת תשמישך עלי יפר, לפי שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו, אלמא אע"ג (דמשועבד לה) [דמשועבדת לו] לתשמיש כיון דלאו מידי דאפשר לאתהנויי הוא בלא היא, חייל נדרה וצריך הפרה וזה ראיה הוא לדברינו.
<h2>דף סב.</h2>
מתניתין. והתלמידים היוצאין שלא ברשות וכו'. כלומר, יש להן רשות לישב חוץ לביתו כדי ללמוד תורה שלשים יום שלא על דעת אשתו ואע"פ שהיא מתרעמת עליו אינו משגיח עליה. ואיבעיא לן בגמרא ברשות כמה, כלומר, אם נתנה לו אשתו רשות כמה דיתיב כמה יתיב, ומתמהינן כמה יתיב כמה דיהבה ליה איהי רשותא אלא אורח ארעא דלית לה על בעלה תרעומת כמה הוא. אמר רב חדש כאן בבי רב וחדש בביתא ורבי יוחנן אמר חדש בבי רב ושני חדשים בביתו. נמצא עכשיו לדעת רב שכשיושב שלשים יום בתלמוד תורה ואינו יושב שלשים יום אחרים בביתו ולאו אורח ארעא שאשתו אינה רוצה בכך ואינה מתפייסת אלא מתרעמת עליו, אף על פי כן אינו משגיח לתרעומת שלה אלא שיש לו רשות לישב בתלמוד תורה שלשים יום ואע"פ שלא ישב עמה שלשים יום, ואם הוא מחליף ויושב שלשים יום בביתו ושלשים יום בתלמוד תורה אורח ארעא שהאשה מתפייסת בכך ורוצה בו ואין דרכה להתרעם עליו.
<h2>דף סב:</h2>
חמר ונעשה גמל מאי א"ל רוצה אשה בקב ותפלות מעשרה קבין ופרישות. רוצה היא בבעל עני שמרעיבה מן המאכל ואינו נותן לה אלא קב אחד מערב שבת לערב שבת ויהא משביעה מן הבעילה, יותר מבעל עשיר שיהא משביעה מן המאכל ומרעיבה מן הבעילה.
<h2>דף סג.</h2>
מתניתין. המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה. זה שאיבדה כתובתה כל שכן אם נתן לה מתנה שהפסידה שלא נתן על מנת שתצא, ולא סוף דבר שנתן לה בשעת נשואין שדינה ככתובה אלא אף לאחר נשואין, כדאמרינן אלמנה שמין מה שעליה והיינו לאחר נשואין ואפילו הכי שמין. הן שנתן לה קרקע ידוע, הן שקיבל עליו ליתן לה כך וכך. ומ"מ אם התנה בשטר שאפילו תמרוד בו תטול מתנתה ותצא, תנאו קיים וכן בכתובה.
<h2>דף סג:</h2>
אבל ממלאכות לא הויא מורדת. פירוש, כדי שתפסיד כתובתה אלא משמתינן לה עד דעבדא ליה למלאכות דמחייבה בהו, דהויא ליה ככל מי שמחייב מן הדין בדבר ואינו עושה אותו דמשמתינן ליה עד דעביד ליה ולא מפסדינן לה ממון. והכין קאמר רבינו האי גאון זצוק"ל, ודוקא מורדת מתשמיש הוא דאמרינן דהויא מורדת, ממלאכה לא הויא מורדת, אבל מורד אפילו ממלאכה נמי הוי מורד, דהא אמר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה, ור' יוסי בר חנינא אמר אף ממלאכה הויא מורדת, כלומר, ותפסיד כתובתה.
[ולענין פסק], היכא דאימרדא לה ממלאכה ולא אימרדא ליה מתשמיש לא הויא מורדת, אלא יתבה לה תותי בעלה וכתובתה קיימת ומשמתינן לה עד דעבדה לגברה מאי דחייבת למעבד ליה, אבל כתובה לא מפסדת כלל דהא לא אימרדה מעיקר האישות שהוא התשמיש, והיכא דאימרדה מעיקר האישות שהוא התשמיש אי אמרה מאיס עלי [לא משהינן לה, אבל היכא דאמרה מצערנא ליה הוא דמשהי לה עד שפוחתין לה ואחר שפוחתין לה כל כתובתה משהינן לה תריסר ירחי שתא דדלמא הדרא בה].
רבותינו חזרו ונמנו שיהיו מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו. פירוש, אתי רבנן בתראי וחזו דזמנין דחלפי עידן ועידנין מקמי דפחתא כתובתה כולה וקאי האי גברא דלא מקיים פריה ורביה, דכל כמה דאגידא בהך לא יהבי ליה אחריתי, עמדו והתקינו שלא תמתין לה עד שתפסיד כתובתה לשבעה שבעה בשבוע, אלא מכריזין עליה ארבע שבתות רצופין פלונית בת פלוני מרדה בפלוני בעלה ואם תעמוד במרדה תפסיד כתובתה ותצא, והיאך הכרזה (אי) דמכריזין הכרזה אחת בכל יום, והכי פירש הרא"ם.
נמלכין בה. פוחתין שבעה דינרין בכל שבת ושבת עד שתגמר כל כתובתה, והכי הלכתא.
<h2>דף סד.</h2>
(ומה שאמרו) [ומ"ש] איהי דלא יהבינן לה פחיתיה דשבת. [פירוש], דליכא למימר דהני שלש טרפעיקין אגר שבעה יומין אינון ועל שבעה יומי מתפלגן, דהא בהדיא קתני מעה וחצי בכל יום.
איהו דאוסופי וכו'. לא תימא הני מילי בטייל דמחייב בכל יום בעונה הוא דיהבינן לה לדידה אגר שתא יומי ולדידיה אגר שבעה, משום דכל יום קא מפסיד בעילה, אלא אפילו גמל וספן נמי יהבינן לה אגר שתא יומי ולדידיה אגר שבעה יומי, וטעמא דמילתא משום דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו וכו'.
<h2>דף סה.</h2>
ת"ר אין נותנין לה כר וכסת, משום ר' נתן אמרו נותנין לה כר וכסת וכו', לא צריכא כגון דאורחא דידיה ולאו אורחא דידה וכו'. וצריך ליתן לה מדין עולה עמו, ולא נחלקו אלא בכר וכסת יתירא, תנא קמא סבר אין נותנין לה אלא אחת לעצמה אבל אותה של עצמו כשהוא הולך אנה ואנה אינו חייב להניחה אצלה, ור' נתן סובר שאף שלו חייב להניח אצלה דזימנין דמיתרמי בין השמשות ולא מצי לאיתוייה בהדיא ושקלא לדידה ואיהי גני אארעא, ותנא קמא לא חייש לאקראי והלכה כמותו, הא כל שדרכה בכך אף לתנא קמא צריך להניח אצלה.
<h2>דף סה:</h2>
ועוד כמה עד בן שש כדאמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב וכו'. מימריה דרב אסי מפורש בפרק כיצד משתתפין (עירובין פ"ב ע"א) ועיקר דבר זה דקיימא לן שהאשה שעירב בעלה לרוח זה להלך ממנו אלפים אמה לכל רוח, ולא איכפת לה בעירוב בעלה לפי שאין לבעלה לערב עליה אלא מדעתה, אבל שלא מדעתה יכולה היא למחות בידו ולערב עירוב אחר לרוח אחרת כדתנו רבנן מערב אדם על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן, אבל אינו מערב על ידי בנו ובתו הגדולים ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים ולא על ידי אשתו אלא מדעתן, וכיון דקיימא לן הכי קאמר רב אסי דהיכא דעירב אדם לרוח זו ונעשית שביתתו במקום עירובו דמודדין לו ממנו אלפים אמה לכל רוח והיה לה בן קטן בן שש, אותו בן יוצא בעירוב אמו ואינו יוצא בעירוב אביו, כלומר, כרגלי אמו הן ולא כרגלי אביו, וטעמא דמילתא שהדבר ידוע שבן שש בתר אמו גריר ולא בתר אביו ומשום הכי שביתתו במקום שביתת אמו ולא במקום שביתת אביו, זהו מימריה דרב אסי בפירושו. ונראה מדבריו שבן שש בתר אמו גריר ועלה רמי ועמה אכיל, ומשום הכי קאמר עליה רבא אף על פי שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו וכו' דשמעת מינה מדרב אסי שקטן בן שש בתר אמו גריר ועמה אכיל, וכיון דבתרה גריר ועמה אכיל צריך הוא להרויח עליה במזונותיה בשביל בנו שהוא נמשך אחריה ואכיל בהדה דצריך הוא להרויח עליה במזונותיה בשביל בנו, דילמא לעולם אימא לך דכיון דלא מחייב לזון את בנו אפילו כי ממשך בתרה ואכיל בהדה לא מיחייב למיזן ליה ולארווחי לה במזונותיה, ומהדרי מדקתני אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה, מאי טעמא מוסיפין לה על מזונותיה לאו משום דבעי למיכל בהדה אלמא כיון דרמי עלה וקא אכיל בהדה ולא אפשר ליה דלא למיכל בהדה צריך להוסיף לה על מזונותיה מחמתו, הכא נמי לענין קטן בן שש כיון דקא ממשיך בהדה ואכיל בהדה מדרב אסי ולא אפשר דלא אכיל בהדה צריך לארווחי במזונותיה בשבילו, אלמא חייב הוא במזונות בניו קטני קטנים עד בן שש.
ודחינן, ודילמא משום דחולה היא לעולם אימא לך שאין חייב לזון אותם ואפילו קטני קטנים והא דקתני מוסיפין לה על מזונותיה לאו משום דאכיל בהדה הוא דאיהו לא מחייב במזונותיו ולא איכפת ליה ביה כלל, אלא משום דהיא עצמה כיון דחולה היא מחמת דקא ינקא ליה לתינוק צריכה היא שתאכל יתר ממה שהיתה אוכלת קודם לכן כדי שתתחזק ותתרפא גופה ולאו משום דאכיל בהדה התינוק הוא.
ומהדרינן, א"כ ליתני אם היתה חולה. דמשום חליה הוא ולאו משום דאכיל התינוק בהדה מאי אריא דקתני אם היתה מניקה, אטו ליכא חולה בעולם אלא מניקה ליתני אם היתה חולה דמשמע כל חולה שבעולם שהוא צריך להוסיף במזונותיה כדי שתאכל הרבה וישוב כחה לכמות שהיא ויבריא גופה, אלא מדקתני מניקה ולא קתני חולה שמע מינה דהאי דינא במניקה בלחוד הוא ולא בשאר חולות, וטעמא דמניקה משום דקא אכיל בהדה התינוק הוא ולא משום דהיא חולה, שהרי שאר חולות אינו חייב להוסיף לה כלום.
ודחינן, הא קמ"ל דסתם מניקות חולות. דאכתי איכא למימר דטעמא דמילתא משום דחולה היא ולאו משום דקא אכיל בהדה התינוק, והאי דקתני מניקה ולא קתני חולה סתם הא קמ"ל דסתם מניקות חולות נינהו ונפקא מינה שאף על פי שלא נראה בה חולי אין יכול לומר כיון שאינה חולה אין אני מוסיף לה כלום, אלא כופין אותו להוסיף לה ואף על פי שלא נראה בה חולי, ואילו קתני חולה סתם הוה אמינא שהמניקה אינו חייב להוסיף לה עד שתהא חולה ממש, קמ"ל מניקה להודיעך סתמא חולה היא ואף על פי שאינו נראה בה.
איתמר אמר ריב"ל מוסיפין לה יין שהיין יפה לחלב. הא דריב"ל לא תימא דהאי תוספת שמוסיף לה להברות גופה הוא כדי שירבה החלב ולא יכחש גופה בהנקת התינוק מינה, דהוה ליה מימריה פליג אדעולא דאמר שהתוספת בשביל מזונות התינוק דקא אכיל בהדה, אלא לעולם ריב"ל נמי סבירא ליה דמוסיף לה בשביל מזונות התינוק דקא אכיל בהדה כדדרש עולא, והאי דקאמר מוסיפין לה יין נמי כדי שירבה החלב מחמתו ולא יכחש התינוק, ולעולם מוסיפין לה נמי מזונות בשביל התינוק שאוכל עמה כדדרש עולא אפיתחא דבי נשיאה.
<h2>דף סו.</h2>
מתניתין. וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש. כיון שאמר התנא שהשום נכתב על הבעל בפחות חומש וקא דק התנא ואמר אם פסקה להכניס לו בגדים שנישומין במנה מה היא חייבת להכניס לו, אם בגדים שהם שוין מנה שהם נכתבים על הבעל בפחות או בגדים שנכתבין על הבעל במנה שנמצא שהן שוין קכ"ה דינרין, וזהו שאמר התנא שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה ויכתוב עליו שהרי פירשה ואמרה אינן שוין אלא מנה, ואם אמרה לו שום במנה סתם, חייבת היא להכניס לו שום ששוה סלע ודינר אחד שהן קכ"ה דינרין כדי שתכתוב על הבעל במנה שכיון שלא אמרה שום במנה ושוה מנה אלא שום במנה סתם, הכי קאמרה שום שיכתוב עליך במנה, ולא יתכן שיכתבו עליו במנה אלא אם כן תכניס לו שום ששוה קכ"ה דינרין.
<h2>דף סו:</h2>
מה שחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש. זה הפירוש [שפירש ר"ח] פירוש נכון הוא.
תנא שומא רבה ותנא שומא זוטא. לפי שאמרה המשנה וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש ושנתה עוד ואמרה שום במנה, נותנת שלשים ואחד ודינר ובארבע מאות נותנת חמש מאות, והוא כולו ענין אחד שמכולם למדנו כמה שהאשה פסקה להכניס בנדונייתה הבעל כותבו על עצמו בפחות חומש ממה ששוה, ואמרינן בגמרא ששנינו אותן שתי פעמים משום שלא שנינו למעלה אלא מה שצריך הוא לשום על עצמו בשום שהכניסה לו, כלומר, במה שהוא כותבו על עצמו, וזהו ששנינו, וכנגד השום הוא כותב פחות חומש, והוצרך אח"כ התנא להזכיר שומא שלה, כלומר, היכא דפסקה סתם שום במנה כמה היא חייבת להכניס לו אם שום ששוה מנה שנמצאו שהן נכתבין בשמונים או שום שנכתב עליו במנה שנמצא קכ"ה, וכן אם פסקה להכניס לו שום בארבע מאות מה היא חייבת להכניס לו אם בבגדים ששוין ארבע מאות שנמצא שנכתבין עליו בש"כ שהן פחות חומש או בגדים שנכתבין עליו בארבע מאות שנמצאו ששוין ת"ק, וזהו שאמרנו, תנא שום דידיה וקתני שומא דידה, כלומר, תנא רישא מה שצריך הוא להכניס וקתני סיפא מה שצריכה היא להכניס לו בשומא שקבלה עליה ותנא שומא רבה וקתני שומא זוטא, כלומר, וכשהזכירה המשנה השומא שלו כמה הוא צריך לכתוב לה כנגד השומא שהכניסה לו תנא שומא רבה שהוא אלף, דהיינו דקתני וכנגד השום הוא כותב פחות חומש, כלומר, ואם זו האלף שפסקה להכניס לו אינו נכסים אלא שום אלף הוא כותב כנגדן פחות חומש, וקתני שומא זוטא, פירוש, שהיא מנה וארבע מאות. ויש מי שגורס הכי, תנא שומא דידה וקתני שומא דידיה, ומפרש הכי, תנא ברישא השום שתכניס לו היא וקתני סיפא השום שהכניס לה הוא.
דזוטר זיונא. פירוש דזוטר זיוניה, כלומר, שאם יהיה בו הפסד אינו אלא מעט שהפסד עיסקא זוטא מעט הוא משום הכי רוצה וכותבין על עצמו באחד ומחצה אבל עיסקא רבה שיש לחוש שמא יפסיד ויהא הפסדו מרובה אימא אינו נכתב עליו באחד ומחצה, קמ"ל.
<h2>דף סח:</h2>
טעמא דקטנה. טעמא דנישאת כשהיא קטנה שזכתה בפרנסה ונתחייב לה כשהיא קטנה משום הכי אף על פי שהגדילה לאחר מכאן, ואף על פי שנישאת נמי לא אבדה פרנסתה, הא משהגדילה קודם שתנשא ותזכה בפרנסתה מעת שהגדילה אבדה הפרנסה, ואוקימנא הא דמחאי וכו'.
בת הניזונת מן האחין. הא דקתני בת הניזונת למעוטי בגרה, דכשם שאין לה מזונות מן האירוסין כדאסיקנא בפרק נערה שנתפתתה דאמרינן אנסיב ולא בגר בגר ולא אנסיב כולי עלמא לא פליגי דלית לה, כך אין לה פרנסה, ואם מיחתה ואמרה זה שאני שותקת ואיני תובעת הפרנסה מפני שעדיין לא נזדמן לי בעל אבל כשיזדמן לי בעל אתבע פרנסתי, יש לה. והוא שתאמר זה הדבר קודם שתבגור, ולפיכך אפילו בגרה אחר כן יש לה פרנסה מן האחין. ודוקא באינה ניזונת מן האחין אבל אם ניזונת היא מן האחין אף על פי שלא מיחתה לא אבדה פרנסתה, דכיון דנזונת מהן כסיפא לה למחויי, אבל ודאי אם בגרה ונישאת צריכה למחות ואף ע"ג דמיתזנא מינייהו צריכה למחות שכך שנינו יתומה שהשיאתה אמה או אחיה יכולה היא משתגדיל להוציא מהן מה שראוי להנתן לה. הנה אף על פי שנישאת כיון שעדיין לא הגדילה לא איבדה כלום. וזהו מסקנא דשמעתא דא כולה וההיא דכתב רבינו בהלכות דיליה דהיכא דאינסיבא ואף ע"ג דלא בגרה בין מיתזנא מינייהו בין דלא מיתזנא מינייהו אלא בבגרה ולא נישאת, אבל נישאת בלא בגרה אף על גב דלא מיתזנא מינייהו נמי לא צריכה למחויי משום דקטנה לאו בת מחאה היא, תדע דהא אוקימנא להא דתנן טעמא שהשיאתה אמה או אחיה יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להנתן לה, דשמעינן מינה דטעמא דקטנה היא הא גדולה ויתרה בדלא מיתזנא מינייהו ולא מחאי אלמא היכא דלא מיתזנא מינייהו ולא מחאי, גדולה היא שויתרה אבל קטנה לא ויתרה ואף על פי שנישאת דהא יתומה שהשיאתה אמה או אחיה קתני, ואמרינן לא קשיא הא דמיתזנא מינייהו הא דלא מיתזנא מינייהו, אבל קטנה שנישאת לא קשיא ליה מידי כי היכי דמשני בה הא דמיתזנא מינייהו הא דלא מיתזנא מינייהו.
<h2>דף סט.</h2>
ביני חיטי. פירוש, שיגר אליו כתב שאלות הנקרא דראג' [קונטרס], ולאחר שסיימו נזכר שאלה זו וכתבה בין השורות. נ"א ביני חיטי פירושו בין חיבור היריעות, כלומר, לקח נייר וכתב שם זאת השאלה וחיברו בין יריעה ליריעה שנעשה כיריעה אחת. (וקאל רבינו האיי גאון ז"ל אן ענד מה תוצל אל יריעות בעצ'הא בבעץ' יכלו מן אכ'ר כל ואחדה ומן אולא אלא כדי מקדאר יסיר בלא כתאבה ופי ד'אלך אל מוצ'ע כתב רב מסאלו לרבי) [תרגום מערבית. ואמר רבינו האיי גאון ז"ל שבמקום שמתחברות היריעות זו לזו מניחים מסוף כל אחת ומתחילתה רק בשיעור מועט בלא כתיבה ובאותו המקום כתב רב את שאלתו לרבי].
<h2>דף סט:</h2>
מן הנשואין הרשות בידה. וטעמא דרבי מאיר דקסבר מצוה לקיים דברי המת, והיינו טעמא דבגדול מן הנשואין הרשות בידה משום דהא נפקא מרשות לגמרי בנשואין ובבגרות, ואומדן דעתא הוא דלא השלישן שתהא אצל השליש לעולם א"כ עד מתי צוה שיהו משולשין, הילכך אומדן דעתא הוא שלא השלישן אלא עד שתבגור ותנשא והלכה כרבי מאיר.
האומר תנו שקל וכו'. איכא לאקשויי עלה דהא מתניתין דהכא קיימא לן נכסי לך ואחריך לפלוני והראשון ראוי ליורשו דאין לשני במקום ראשון כלום, שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק, וכיון דירושה אין לה הפסק הכא שאמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם אמאי אין נותנין להם אלא שקל, דאלמא אם מתו ירשו הנך אחרים תחתיהם והא בניו יורשים נינהו וירושה אין לה הפסק. ופירוק קושיא זו אליבא דהלכתא דכי אמרינן אין לשון מתנה אלא לשון ירושה, הני מילי היכא דאמר ליה נכסי לך, דמשמע דאקנינהו ניהליה לכולהו נכסי דאע"ג דבלשון מתנה אקנינהו ניהליה כיון שראוי ליורשו הוא אמרינן אין לשון מתנה אלא לשון ירושה הוא וירושה אין לה הפסק, וכל שכן היכא דלא אקני ליה מידי לא בלשון מתנה ולא בלשון ירושה אלא שקנה למילתא סתם ואמר ליה נכסי אלו יירשם פלוני אחריך, דאמרינן כיון דלא אפקיה מן הירושה דהא אחריך קאמר, ירושה אין לה הפסק והא דקאמר אחריך לא כלום הוא דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל, אבל הכא כיון דלא אמר נכסי לבני ליתן להם מהם שקל בשבת אלא תנו שקל לבני בשבת הוא דקאמר, אשתכח דלא אקנינהו מנכסים אלא שקל בלחוד ושארם להנהו אחרים הוא דאקנינהו לאחר מיתת בניו והוי ליה כמאן דאמר פלוני יירשני לבדו משאר אחיו, שדבריו קיימין דהא אוקימנא להאי דקתני ואם מתו יירשו אחרים תחתיהם בראויים לירשו, ורבי יוחנן בן ברוקה היא, וזה שאמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם אינו דומה לאחריך שהרי לא נתן להם הכל כדי שיהא אם מתו יירשו אחרים תחתיהם כאחריך אלא שקל בלבד הוא שנתן להם, וכמה שמתו לא הגיע לידן אלא מילתא שלא הקנה אותה להן כלל לא בלשון מתנה ולא בלשון ירושה אלא להני יורשין אחרים הוא שהקנה אותם בלשון ירושה דקנו ליה כרבי יוחנן בן ברוקה.
<h2>דף ע.</h2>
ממאי מדקתני אין מעשה קטנה כלום ודילמא היכא וכו'. פירוש, במתניתין דילן אין מעשה קטנה כלום ולא קתני יעשה שליש וכו', דאי תנא אבל קטנה יעשה שליש מה שהושלש בידו, הוה משמע דהיכא דליכא שליש ואיכא אפוטרופוס מה שעשתה קטנה עשוי ואין האפוטרופוס יכול לבטל מעשיה, להכין תאנא אין מעשה קטנה כלום, אבל היכא דליכא לא זה ולא זה מקחן וממכרן ממכר במטלטלין, שמע מינה אין מעשה קטנה כלום בין במקום שליש, פירוש, שהמעות תחת ידו ופירש לו האב מה יעשה בנכסיו ואם ימכרוהו או יקחו שלא מדעתו הרי שנו מצות המת ואין מעשיהם כלום, בין במקום אפוטרופוס, פירוש, שהמעות אינן אצלו אלא אצל הפעוטות והא אינו עשוי אלא לעשות צרכי היתומים, ואם מכרו אין בזה שינוי ממצות המת שאף האפטרופוס עתים שהוא מוכר לצורך מזונותיהם אפילו הכי במקום אפוטרופוס אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר.
לאו כל כמיניה דמפקע לה לשיעבודה. לית ליה רשותא לאפקועי שיעבודה דמזוני בדלא אמר לה צאי מעשה ידיך וכו' דהוו ליה כמאן דאסר על אשתו פירות שלה ואי נמי פירות דעלמא דלא חייל, ונקטינן מהא דלא חייל נדריה אלא במאי דאיכא בידיה למעבד וליכא עליה ביה שיעבודה, אבל מאן דאדר על חבריה מידי דליכא בידיה לאדוריה עליה לא חייל נדריה, ואי קשיא לך הא דתנן המדיר את אשתו שלא תטעום מאחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה דהא ליכא בידיה לממנעה מאכילת פירות ולא מאכילת דבר בעולם ואפילו הכי קתני יוציא ויתן כתובה אלמא חייל נדריה, התם הא אוקימנא לה דנדרה היא וקיים לה איהו ומשום הכי חייל נדרא, אבל הכא דנדר איהו בכי האי לא חייל נדריה דהא ליכא בידיה לממנעה מאכילת מידי, והני מתניתין כולהו דאיתנהו בהאי פירקא כגון המדיר את אשתו שלא תתקשט וכו' הכי נמי מתוקמא כגון דנדרה איהי וקיים לה איהו, אבל היכא דנדר הוא בכי הא לא חייל נדריה דקשוטי לאו בידיה הוא ליכא בידיה רשות לממנעה מלאתקשוטי. מיהו אי קשיא הא מתניתין קשיא דתנן המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה, והא הכא ליכא לאוקמה בנדרה היא וקיים לה איהו דהא לית ביה עינוי נפש כי היכי דליפר לה אלא איהו הוא דנדר, ואפילו הכי קא חייל נדריה ואע"ג דלאו מידי דאיתא בידיה הוא ולית ליה בהא מידי, אלא דהאי דקתני יוציא ויתן כתובה לאו משום דקא חייל נדריה הוא אלא משום דלא שביק לה למיזל לבית אביה הוא ובכל זימנא וזימנא דבעיא למיזל לא שביק לה איהו, לפיכך יוציא ויתן כתובה, אבל אילו אתא לבי דינא לשיולי אי חייל נדריה או לא הוה אמרינן ליה האי נדרא לא כלום הוא, ומתניתין דתנן המדיר את אשתו מליהנות לו וכו' דאקשינן עלה דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה, היינו טעמא דמקשינן הכי משום דקתני בה עד שלשים יום יעמיד פרנס דאלמא הא דלא קא יהיב לה איהו השתא משום נדריה הוא דלא קא יהיב לה, ואילו אמרינן ליה דהאי נדרא דילך ולא כלום הוא, קא יהיב לה מזוני, ומשום הכי אקשינן מדקתני יעמיד פרנס אלמא דחייל נדריה, ואמאי כיון דמשועבד לה אמאי חייל נדריה וצריך עיון. ויש לפרש דהא דתנן נמי המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה כשנדרה איהי וקיים לה, איהו נמי מתוקמא דהא כוליה פירקין הכין אוקמוה בגמרא, ומוקמינן לה כגון שאמרה יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אלך לבית אבי, דכיון דהוה ליה להפר דהא דבר שיש בו עינוי נפש הוא ולא הפר הוא נתן אצבע בין שיניה, וזה הפירוש הוא הנכון. אי נמי יש לפרש אותו כשנדר הוא כמשמעו, אלא שתלה אותו בתשמיש כגון שאמר לה תאסר הנאת תשמישך עלי אם תלכי לבית אביך, וגם זה הפירוש נכון.
<h2>דף ע:</h2>
איבעית אימא שהדירה. פירוש, שהדירה כשהיא ארוסה קודם שהגיע זמן ואחר כך הגיע זמן, וכדמוקמינן לה נמי כשהגיע זמן, ואתיא כאידך נמי דאמרינן שהדירה כשהיא ארוסה ונישאת, למימרא דכיון דמקמי דחל שיעבודא דידה עליו אדרה, תו לא חייל עליה שיעבודא דהוה כמי שהדיר את חבירו מנכסיו ואח"כ הלוהו מנה שאין ספק שאסור לו להפרע ממנו.
<h2>דף עא:</h2>
מתניתין. שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוציא ויתן כתובה מפני שנועל בפניה. וקשה מאי טעמא לא קא יהיב בה שיעורא כדקא יהיב בהמדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה, ולא דמי הא להא דאילו גבי בית אביה ליכא נעל בפניה דהא אי לא אזלה לגביה בהאי חודש אזלה לגביה בתר הכי ומשום הכי חודש אחד יקיים, אבל גבי בית האבל או בית המשתה כיון דאפשר דהוי האי חודש אבל או משתה לאינשי ולא קא אזלה לגביה הוי איהי נמי כי הויא לה אבל או משתה, ואף לבתר החודש לא אזלי לגבה הנך נשי דלא אזלה איהי לגבייהו בהך חודש, ונמצא שנעל בפניה.
כאן ברדופה כאן בשאינה רדופה. פירוש הכלה כשתכנס לחופה מתייראת היא וקרובותיה שמא ימצא בה החתן דבר ערוה ושמא לא ימצא לה בתולים, וכשיבא עליה בעלה וימצא לה בתולים תלך להגיד שבחה בבית אביה וזו היא רדופה, ולכך אם נדר עליה רגל אחד שלא תלך לבית אביה יקיים שנים יוציא ויתן כתובה, אבל מי ששהתה שלא הלכה לבית אביה שנה או שנתים שאינה רדופה, אם נדר שלא תלך לבית אביה שני רגלים יקיים וכו'.
<h2>דף עב.</h2>
אמר רב כהנא המדיר את אשתו שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה ריחים ותנור. היינו טעמא דנקיט הני מילי משום דאורח עלמא הוא דלושלינהו נשי להדדי, אבל בגדים ומצעות דלא רגילי נשי למושלינהו להדדי משום דדמיהן יקרים, כי מדיר לה דלא תושלינהו ליכא הכא שם רע בשכנותיה. ודקאמרת בשלמא שלא תשאיל איכא שם רע בשכנותיה אלא שלא תשאל מאי שם רע איכא הכא, דכיון דידעי שכנותיה דאיהי לא שיילא מינייהו אינהו נמי לא שיילי מינה והיינו שם רע.
תניא ר"מ אומר כל היודע באשתו שהיא נדרנית וכו' כדי שתדור בפניו ויפר לה. וקאמרת היכי מצי מפר לה והא קיימא לן דאין בעל מפר אלא דברים שיש בהם עינוי נפש. ועוד אמאי צריך להקניט עד שתדור בפניו. תשובה. דקאמרת והא אין הבעל מפר אלא בדברים שיש בהן עינוי נפש הכא נמי כי מפר לה בדברים שיש עינוי נפש הוא דמפר לה. ודקאמרת אמאי צריך להקניטה כדי שתדור בפניו, הכי קתני, כל היודע באשתו שהיא נדרנית כלומר נודרת ואינה מקיימת וחייש דילמא נדרה בפניו ולא מקיימה ואיהו לא ידע כי היכי דליפר לה, ומייתי בניה בההוא עון כדאמרינן התם בעון נדרים בנים מתים, יקניטה כדי שתדור בפניו ויפר לה. ודקאמרת אמאי אינו מפר לה עד שתדור בפניו לימא לה כל נדרים שתדור מכאן ועד יום פלוני הרי הן מופרין, אילו אמר לה הכי ההיא הפרה לא מהניא מידי דהא תנן האומר לאשתו כל נדרים שתדורי מכאן ועד יום פלוני הרי הם קיימין, הרי הן קיימין. הרי הם מופרים, רבי אליעזר אומר מופר וחכמים אומרים אינו מופר, א"ר אליעזר ק"ו אם הפר נדרים שבאו לכלל איסור, לא יפר שלא באו לכלל איסור, אמרו לו אישה יקימנו ואישה יפרנו, את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר לא בא לכלל הקם לא בא לכלל הפר. והלכה כחכמים דקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים, ומשום הכי לא סגי ליה להאי דחייש דילמא נדרה אשתו ולא מקיימא ואיהו לא ידע דנדרה כי היכי דלפר לה אלא עד שיקניטה כדי שתדור בפניו ויפר לה.
<h2>דף עג.</h2>
לא תימא טעמיה דרב וכו' משום דאחליה לתנאיה עד שאם הזכיר התנאי בשעת ביאה לא תהא צריכה גט אלא משום שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואף בשהזכירו בשעת ביאה צריכה גט, אנן סהדי שבטלו בלבו ואם כן כל שבעל אין שום תנאי מועיל להפקיעה מגט.
<h2>דף עג:</h2>
מחלוקת בטעות שתי נשים. [רבנו הרב] פירש, כגון קידש אחת על תנאי וחזר וקידש אשה אחרת סתם ואחר כך כנס הראשונה סתם, ופלוגתייהו בראשונה דהיינו שקידשה על תנאי וכנסה סתם. [וקשה] מלישנא דגמרא דקאמרינן בטעות שתי נשים, ולמאי דפריש ליכא טעות אלא באשה אחת. [ונראה לפרש] כגון שקדש שתי נשים על תנאי וכנסה סתם זו אחר זו ולא אדכריה לתנאיה דודאי אחולי אחליה דאיכא למימר אשתלויי אשתלי, אי נמי לא איכפת ליה דתרי זימני חזקה הוא דאחולי אחליה.
בטעות אשה אחת כעין שתי נשים. [רבנו הרב] פירש, טעות אשה אחת כעין שתי נשים שקידש על תנאי ולאחר זמן כנס סתם ובעל, וטעות אשה גרידתא קידש על תנאי ובעל מיד או שקידש וכנס והזכיר תנאו ובעל מיד, כל שבעילתו סמוך לתנאי בין דכניסה בין דקידושין אשה אחת גרידתא, מופלג מן התנאי כעין שתי נשים, ואקשינן עליה דרב כל הנך מתניתא דקתני בהו בעל דמשמע מיד. [וקשה] היכי אותבינן מהא מתניתין דקתני או שהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו דילמא ההיא בטעות אשה אחת כעין שתי נשים היא וסתמא נמי הכי משמע דהא כשהיא קטנה החזירה ואח"כ גדלה ובעל. [ונראה לפרש] טעות אשה אחת כעין שתי נשים בעל שתי פעמים ולא הזכיר תנאו.
<h2>דף עה.</h2>
מתניתין. היו בה מומין ועודה בבית אביה, האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה היו בה מומין הללו ונסתחפה שדהו, נכנסה לרשות הבעל, הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין אלו והיה מקחו מקח טעות דברי רבי מאיר. וזו הכוונה רצונו לומר מקח טעות לא דיברה בו כלל הברייתא הזאת שהובאה בנדה (י"ב ע"ב), ת"ר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש ואין לה לא כתובה ולא פירות ולא בלאות ויוציא ולא יחזיר עולמית, שזה הוא בכול(ו)לת ואפילו במי שהיא יושבת תחת בעלה ואירע לה מקרה זה רצוני לומר שנשתנה וסתה ואינו בדוקא במי שאירע לה מקרה זה והיא בבית אביה ואח"כ נכנסה לרשות הבעל באותו מום, בפרט בהיות שנתן הסיבה משום דלא תניא לתשמיש שהיא סיבה כוללת הכל. ולא אמרינן בכל כה"ג נסתחפה שדהו לפי שלא יאמר נסתחפה שדהו אלא במי שהיא ראויה לזולת שיש לה לטעון ולומר לו אנא הא חזינא לזולתך ואנת מן שמיא הוא דקנסוך לגבאי דידי ונסתחפה שדך, אבל אם היתה אסורה לכו"ע לא נשאר עליה שם שדה ולא שם אישות לחד מעלמא.
<h2>דף עז.</h2>
אמר רבב"ח אמר רבי יוחנן בכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה אמוראי נינהו ואליבא דר"י. אמרם כל מקום ששנה רשב"ג וכו' אינו עיקר ראוי לסמוך עליו, דהנה אמרו במשנה (קידושין כ"ט ע"א) כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות וכו' ואמר ר' יוחנן (שם ל"ד ע"א) אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר חוץ ונשנה זה המאמר בעירובין פרק בכל מערבין (כ"ז ע"א). ואם מה שבא מן הכללות במשנה אינו עיקר לסמוך עליו ואפילו במקום שנאמר בו חוץ כל שכן מה שבא מהם בתלמוד שאין לנו לסמוך עליו ולעשותו עיקר ואפילו במקום שנאמר בו חוץ, ועם היות שנאמר בתלמוד פעמים רבות אמרם כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה, אמנם נשנה זה לענין שאין הלכה כמותו מערב וצידן וראייה אחרונה לא לענין שבזולתם הלכה כמותו, וא"כ אין ראוי לפסוק הלכה כרשב"ג אלא כשיראה מהתלמוד מה שיורה על זה ובזה שלא נראה מהתלמוד ראיה עליו נפסוק כדברי ת"ק על עיקר אמרם יחיד ורבים הלכה כרבים.
<h2>דף עח:</h2>
מתניתין בחייה ולפירות תקנת אושא בגופה של קרקע ולאחר מיתה. אבל בחייה אינו מוציא אלא פירות וגוף הקרקע יעמוד אצל הלוקח עד לאחר מיתה, והטעם משום תקנתא דלוקח שאם ימות הבעל קודם לה יהא הלוקח מוחזק בקרקע ונוח לו בכך.
ואלו הן שאינן ידועין כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים. ואף באותה מדינה כל שמכרתן קודם שנודעו לבעל אלא שדיבר בהווה שאין דרך שיתעלם לבעל אלא כשהירושה בריחוק מקום, והוא הדין אם הלך הבעל במדינה אחרת ונפלו לה בכאן ומכרתם שמכרה קיים.
<h2>דף עט.</h2>
א"ר חנילאי בר אידי אמר שמואל מורה הוראה אני אם יבוא שטר מברחת לידי אקרענו. ובגמרא ב"ב (קנ"א ע"א) איתא ואפילו למ"ד מברחת קנה הני מילי היכא דלא גלי דעתה, כלומר, היכא דלא גליא דעתה מעיקרא, הכא הא גליא דעתה מעיקרא מעידנא דכתבתינהו לניכסה דמשום דבעיא לאינסובי הוא דכתבתינהו לה ניהליה, הלכך כיון דאיגרשה ואזלי להו הני נישואי מציא הדרא בה. שמעינן השתא דהא דאמרינן מברחת לא קנה היכא דלא גליא דעתה הוא דאע"ג דלא גליא דעתה כיון דחזינן לה בתר הכי דאינסיבא הוכיח סופה על תחילתה, וידעינן בודאי דהאי דכתבתינהו לניכסה מקמי הכי משום דקא בעיא לאינסובי הוא דכתבתינהו ולאברוחי להו מבעל הוא דאיכוונה, הילכך כי מאיס ליה בעל או מגרש לה הדרא בה מההיא מתנה, ואע"ג דלא גליא דעתה מעיקרא בעידנא דכתבתינהו דאדעתא דהכי הוא דכתבה להו וכל שכן אי גליא דעתה מעיקרא בהכי, וכן הלכתא. אלא מיהו מסתברא לן הני מילי היכא דלא כתיב ביה בשטרא מאי דילפינן מיניה דמתנה מוחלטת היא, אבל אי כתיב בשטרא מאי דילפינן מיניה דמתנה מוחלטת היא כגון הני שטרי דילן דכתיב בהו הכי, מתנת עלמין, מתנת פרהסיא, מתנת חלוטה, כיון דכתיב בהו הכי בודאי דלמתנה גמורה איכוונה ולאו לאברוחינהו מבעל ולמהדר בה לאחר מיתת הבעל או לאחר הגירושין, הילכך אי גליא דעתה בפירוש מעיקרא בעידנא דכתבתינהו לניכסה משום דבעיא לאינסובי הוא דקא כתבה להו מצי הדרא ואי לא, לא הדרא.
<h2>דף עט:</h2>
רבי שמעון היינו תנא קמא, אמר רבא מחוברין בשעת יציאה איכא בינייהו. אלמא פלוגתא היא וכיון דיחיד ורבים הוא הלכה כרבים. ועוד ראיה ממה שאמרו בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קל"ו ע"א) בענין הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו, האב אינו יכול למכור וכן האב תולש ומאכיל לכל מי שירצה ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשים (שם קל"ח ע"ב), ואקשינן עלה, והתניא שמין את המחובר ללוקח, ומשנינן כאן בבנו כאן באחר, הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. ולאחר היינו ללוקח, אבל האב שמין לו את המחובר ללוקח שאין הלוקח מוותר כלום לבן, אלמא פירות מחוברין בשעת מיתה דאב הוו וזכי בהו לוקח, והכא נמי פירות מחוברים בשעת מיתת הבעל או בשעת גירושין דבעל הוו וזכי בהו יורשין דלהאי אית ליה פירי ולהאי אית ליה פירי וכי היכי דזכי האיך בשעת יציאה הם הכי נמי זכי האיך.
<h2>דף פ.</h2>
אמר רב חסדא המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי. וישבע כמה הוציא ויטול כדין היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות.
ישבע כמה הוציא ויטול וכו'. אלא אמר רבא שאם היתה הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח ובשבועה. מסתבר לן דהא מתניתין באשתו נשואה מתוקמא אבל בארוסה אפילו אכל נמי ישבע כמה הוציא ויטול דכי תנן מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל הני מילי למי שהוא אוכל בדין שהוא לאחר נשואין, אבל למי שאכל קודם נישואין כיון שאותה אכילה אינה מן הדין כאוכל בנכסי אחר דמי, הילכך ישבע כמה הוציא ויטול.
<h2>דף פ:</h2>
והלכתא בעל שמכר קרקע לפירות לא עשה ולא כלום וכו'. דין נפק"מ שאמרו בהם אמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום וביארו בתלמוד (ב"ב נ' ע"א) כי איתמר דאמימר כגון דזבין איהו דאתיא איהי ומפקא, ופירושו, אתיא ומפקא תיכף מכיון שלא אמר כגון דזבין איהו ומית. ולא מיבעיא אם היו מטלטלין שאין ספק שהם נפסדים כשמשתמשים בהם, או קרקעות ולא מקרבי למתא ואפילו שהיה הבעל להם אריס דאיכא למיחש שמא תכסוף, או אם לא היה שם רווח ביתא שתוציא אותם מיד הלוקח מעתה, אלא אפילו היו קרקעות והוו מקרבי למתא או התנה הבעל שיהא הוא בהם אריס ואיכא רווח ביתא מוציאה היא אותם מעתה, לפי שלא התרנו לבעל שימכור היכא דאיכא רווח ביתא וליכא למיחש שמא תכסוף אלא אם מכר הגוף לפירות בלבד שמכר דבר שהוא שלו שהם הפירות, אבל אם מכר הגוף הואיל ומן הדין אינו יכול למכרו ולהוציאו ושורת הדין שאפילו השביח ועמד על היותר ממה שכתבה אותו על הבעל שתתן דמים ותטול אותו, א"כ הוי ליה כמי שמכר מה שאינו שלו שבטל המקח לאלתר ולא ימתינו בו אל זמן שני בין איכא רווח ביתא בין ליכא בין באיכא למיחש שמא תכסוף ובין בליכא.
מתניתין. שומרת יבם שנפלו לה נכסים וכו' מתה מה יעשו בכתובתה ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה, בית שמאי אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב, ובית הלל אומרים נכסים בחזקתם כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים והיוצאים עמה בחזקת יורשי האב. מה שאמרו נכסים בחזקתם רמזו בזה אל נכסי צאן ברזל ומה שאמרו בחזקתם ביאר אותו התלמוד בזולת זו ההלכה שהכוונה בו בחזקת אלו ואלו, והוא מה שאמרו (ב"ב קנ"ח ע"ב) הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו. ואע"פ שזה הפירוש לא בא אלא במשנת נפל הבית עליו ועל אשתו, מ"מ ממשנה זו אנו למדים למשנתינו להיות שבאו המלות שוות בהן.
<h2>דף פב:</h2>
שאלה. יודיענו רבינו כמה יכתוב היבם כתובה ליבמתו אם אלף דינרין כמו שהיה בכתובתה הראשונה, או ת"ק דינרין כמו שכותבין לאלמנה. תשובה. ואמרו על המשנה האומרת החזירה הרי היא כאשתו לכל דבר ואין לה אלא כתובה, מאי קמ"ל תנינא המגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובתה הראשונה החזירה, מהו דתימא הני מילי וכו'. שנראה מזה שהיבם אינו מחוייב לכתוב לה כלל שום תוספת על הכתובה הראשונה שהיה לה על בעלה, אבל נכנס הוא על הכתובה עצמה שהיה לה על בעלה להיות בא במקומו ולעמוד תמורתו ותגבה אותה מנכסי הבעל לא מנכסיו מבלי שיוסיף לה כלום, ואע"פ שהבעל לא הניח אלא מה ששוה ת"ק דינרים כמו שנזכר בשאלה זו אין לה לגבות שארית האלף דינרים שיש לה עליו מנכסי היבם, לפי דמה שאמרו ואי לית לה מראשון תקינו לה משני, כמשמעו אינו אלא על עיקר כתובה שהוא מחוייב לכתוב לה מעיקר הדין אבל [לא על] התוספת שאינו מחוייב בו מעיקר הדין לכתוב לה, אבל כותב הוא לה תוספת מרצונו כמו שפשט המנהג אין בנו כח להגבותה מה שיחסר לה ממנו מנכסי היבם אא"כ נתרצה היבם בזה בעת שכנס אותה ונתחייב לה בזה מדעתו. הלא תראה שנתנו הסיבה במה שתיקנו לה רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, וכבר הבננו מדבריהם בזולת מקום זה שהם ראו שכשאדם כותב לאשתו שיעור זה שהוא מנה מאתים לא תהיה קלה בעיניו להוציאה אם עשה כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובתה, כמו שאמרו, ת"ר בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה וכו' עד ועדיין כשכועס עליה אומר לה טלי כתובתיך וצאי וכו'. ואמרו עוד על דרך נתינת טעם למשנה שאמרה האשה שהלך בעלה למדינת הים אין לה כתובה מ"ט תקינו לה רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, הכא קלה תהא בעיניו להוציאה. ואין ספק שאין דבריהם אלו על עיקר כתובה שהוא הוא שתיקנו לה רבנן ולא על התוספת לפי שתוספת לא תיקנו לה רבנן שאין אדם כותב התוספת אלא מרצונו כמו שאמרו (לעיל נ"ו ע"ב), אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה מוסיף. ואמנם החיוב שתפסיד האשה שהלך בעלה למדינת הים התוספת ממה שאמרו תנאי כתובה ככתובה דמי. ומה שאמרה המשנה ואין לה כתובה שאין דבריהם בזה אלא בעיקר שהעיקר הוא שתיקנו לה רבנן בלבד, הוא ראיה למה שאמרנו שמה שאמרו לענין יבמה, ואי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אינו אלא על העיקר ולא על התוספת כמו שביארנו.
<h2>דף פח:</h2>
הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה. היורשים שאמרו לאלמנה הוציאי הכתובה ואז יהיו לך מזונות שומעין להם, לפי שאם אין בידה כתובה יכולים אנו לומר אולי שהיא מחלה אותה ומוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות. והנה ראינו כי התלמוד העמיד מתניתין הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה, במקום שאין כותבים כתובה אבל במקום שכותבין כתובה הוציאה גט ואין עמו כתובה אינה גובה כתובתה, שיכול לומר לה פרעתיך או מחלת לי, והואיל ויכול הבעל לומר לה אם הוציאה גט ואין עמו כתובה פרעתיך או מחלת לי אם לא היה שם גט והיתה שם מיתה אע"פ שאי אפשר לטעון ולומר אולי פרעה לפי שאמרו לא ניתנה כתובה לגבות מחיים, מ"מ יכולים אנו לטעון ולומר אולי אתפשה צררי בכתובתה או מחלה אותה, כמו שאין אנו מגבין לה כתובתה אלא אחר שתוציא אותה כן לא ניתן לה מזונות אלא אחר שתוציא אותה דהא בהא תליא.
<h2>דף צו.</h2>
כל המונע תלמידו מלשמשו כאילו מונע ממנו חסד שנאמר למס מרעהו חסד. וששאלתם הא דגרסינן בפרק אלמנה ניזונת, כל המונע תלמידו מלשמשו כאילו מונע ממנו חסד שנאמר (איוב ו' י"ד) למס מרעהו חסד. מהיכא קא שמע ליה להאי ענינא מהאי קרא. האי מימרא דרשא היא, והכין קא דריש ליה לקרא למס מלשון מס הוא, כלומר, מי שמונע תלמיד שהוא רעהו בקריאת התורה מלשמשו שהוא חייב בו כמו חיוב המס, מונע ממנו חסד ופורק ממנו יראת שמים דכתיב (שם) ויראת שדי יעזוב.
בעי רבי יוחנן יתומים אמרו נתננו והיא אומרת לא נטלתי וכו'. ולזה אמרו במזונות האלמנה כל זמן שלא נישאת עליהן להביא ראיה משום דנכסי בחזקת אלמנה קיימי, הא לא קיימי בחזקתה עליה להביא ראיה ואע"ג דעיקר מזונותיה כמעשה בית דין הוא. והסיבה בזה להיות התביעה במזונות זמן שעבר בתביעה כדבר שכבר עבר זמנו, ולזה היה מן הדין להאמינם באמרם כבר נתננו דבר זה בעת שחל חיובו עלינו עם היות עיקר הדבר מעשה בית דין אם לא שנכסים בחזקת אלמנה קיימי.
<h2>דף צח.</h2>
מאן שם לך. שומת בית דין לא היתה אלא בשלשה, ואם היתה בשנים אינה שומא שיכול האומר לומר אולי אם היה שלישי עמהן היה חולק עליהם ומראה להם שהם טועים והיו מודים לסברתו, או היה אחד מהם חוזר לסברתו והיה האחר נשאר יחידי שאין סומכין על דבריו.
והלכתא צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה. ומה ששאלתם על מה שאמרו בכתובות, והלכתא צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה באיזה עניין הוא. אין ספק שהוא קודם מכר כלומר שלא תצטרך במכירתה להכרזה. ונראה לי דמה שאמרו צריכה שבועה הוא דומיא דאינה צריכה הכרזה, כי כמו מה שאמרו אינה צריכה הכרזה הוא עניינו דבר שהמכר מתקיים זולתו כן מה שאמרו צריכה שבועה הוא דבר שלא יתקיים המכר זולתו. והעולה בידנו מזה הוא ששבועה זו אינה אחר גמר המכר לענין שתשבע שלא עשתה זיוף במה שמכרה, אלא אחר שתשבע שלא מחלה כתובתה ושלא קבלה אותה ושאין בידה דבר תוכל להסתפק בו מ"ל מבלתי שתמכור בין למזוני בין לכתובה. זהו מה שראינו בביאור הלכה זו.
ולענין האלמנה כשהורידוה בית דין לקרקעות בעלה, אם צריך בהם הכרזה. התשובה בזה אם ההורדה היא מבית דין אי אפשר בהם מבלתי הכרזה להיותה כמכר ואמרו בית דין שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזר. ומה שאמרו צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה, זהו באלמנה שמוכרת שלא בבית דין אבל אלמנה שישומו לה בית דין צריכה הכרזה על כל פנים לפי שהמכר בית דין הם העושים אותו ולא היא. והטעם שאלמנה שמכרה שלא בבית דין אינה צריכה הכרזה ואלמנה שמכרו לה בית דין או ששמו לה צריכה הכרזה לפי שאלמנה כל זמן שלא גבתה כתובתה יש לה מזונות מנכסי בעלה והקלו עליה שתמכור שלא בבית דין שלא בהכרזה כדי שתתרצה למכור ויפטרו היתומים מן המזונות, אבל כשמכרו לה בית דין או שמו לה אין ספק שלא ימכרו או ישומו לה אלא עד שתתבע כתובתה בבית דין. ואמרו התובעת כתובתה בבית דין אין לה מזונות והואיל ואין לה מזונות אם כן אין ראוי להתיר לה למכור אח"כ אלא בבית דין והכרזה, הלא תראה שלגבי מוכרת שלא בבית דין אמרו מכרה כתובתה או מקצתה לא תמכור את השאר אלא בבית דין, שנראה שאין מתירין לה מכירה שלא בבית דין והה"נ שלא בהכרזה, אלא כל זמן שיש לה מזונות אבל אם אין לה מזונות אין לה למכור אלא בבית דין וה"ה שלא ימכרו לה בית דין אלא בהכרזה. וכבר אמרו, שום היתומים שלשים יום ומכריזין בבקר ובערב ואומרים שדה פלוני כך היה בה ובכך היא שומא כל הרוצה ליקח יבא ויקח על מנת ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו, הרי בפירוש מכאן שכשמוכרין בית דין לכתובת אלמנה שעכ"פ צריך הכרזה, וה"ה אם שמו אותם עליה והורידו אותה בהם שאין הפרש בין אם מכרו לה או אם מכרו לזולתה כבר אמרו (ב"מ ל"ה ע"ב) לענין מי שירד בשומא בחובו מאימת אכיל פירי וכו' עד רבא אמר מכי שלמן אכרזתא, שנראה מזה שהורדת בעל חוב בקרקע מחמת החוב כמכירת הקרקע להגבות לו חובו לענין להצריך אותו הכרזה, וכמו שאנו צריכים במכר להכרזה כך אנו צריכים בגבייה להכרזה, אלא מי שגובה כתובתה משלם אבל מי שיש לו החצי מצד מנהג שזכרת, אינה צריכה להכרזה אבל צריכא היא לשומא בלבד.
ומה ששאלת, שאם הורידו אותה בית דין בקרקעות בעלה מאימתי היא זוכה בהם. התשובה, מעת ששמו אותם בית דין עליה ואחר שיכריזו עליהם וישלמו ימי ההכרזה זכתה בהן, ואף על פי שלא נכתב לה אחר כך שטר הורדה כמו שאמרו מאימת אכיל לפירי מכי מטי אדרכתא לידיה, אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו, רבא אמר מכי שלמן ימי אכרזתא. ומה ששאלת, על אמרם צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה. אם הוא לענין מוכרת למזונות או לענין מוכרת לכתובה. השאלה בכל כיוצא בזה בלתי צריכה לפי שאפילו בית דין הצריכים במכירותיהם להכרזה הם בלתי צריכים אליה כשמוכרים למזונות ביחוד, כל שכן אלמנה שמכרה למזונות שלא בפני בית דין שאין ספק שמה שאמרו אינה צריכה הכרזה הוא במה שתמכור לכתובתה וכל שכן במוכרת למזונות.
<h2>דף קא:</h2>
איתמר האומר לחברו חייב אני לך מנה רבי יוחנן אמר חייב וכו'. ומה שאמרו חייב אני לך מנה בשטר, הלשון הזה מועיל להיותו לשון הודאה עם היות הדבר מעיקרו שאין לו אצלו כלום אבל אם היה בלשון הקנאה אינו מועיל אלא אם היה בדרך שיועיל בו הקנאת המטבע. ומי שאמר לחברו הרי בקנין שנתתי לך החוב שיש לי אצלך, הואיל והדבר הנתון לא מיחסר משיכה נתקיימה המתנה ונפטר הבעל חוב מהחוב שאצלו במה שאמר לו נתתי לך מה שיש לי אצלך, ואין אנחנו צריכין בזה לקנין כדי שנבטל המתנה מצד ביטול הקנין.
חייב אני לך מנה בשטר. דוקא אם אמר אותו בלשון הודאה שהוא מודה על ממון שיש לו אצלו, ולא בלשון חיוב שהוא מחדש בו הקנאה ומחייב עצמו עתה בממון. וראיה לזה מה שאמרו היכי דמי אי דאמר ליה אתם עדי מ"ט דר"ל ואי דלא א"ל אתם עדי מ"ט דר' יוחנן, וזה לא יהיה אלא בעדות ההודאה לא בהיותו מחדש הקנאה. ומה שאמר, בשטר, אפשר לפרש, שכותב לו בשטר חייב אני לך ויהיה מה שאמר אלימא מילתא דשטרא כמאן דאמר לוה אתם עדי, לפי שתהיה כתיבת הודאה בשטר ונתינתה לו במקום אם אמר לעדים אתם עדי בהודאה זו. ואפשר לפרש שיאמר לו בלשונו חייב אני לך מנה בשטר ויהיה מה שאמר אלימא מילתא דשטרא כמ"ד להו אתם עדי, לפי שאינו יכול לומר לו משטה אני בו אלא אם לא אמר בהודאה יותר מן חייב אני לך מנה, אבל אם אמר חייב אני לך מנה בשטר שהוסיף לפרט ולפרש אומרו בשטר כאילו אמר להם לעדים אתם עדי, ואינו יכול לומר משטה אני בך לפי שכיון שאמר בשטר נראה שהוא מודה בבירור בהודאה זו ולא משטה. ואם היה רוצה לתלות הודאה זו בתנאי. אופן הקיום בו הוא שיפרש שסך זה אינו מתחייב בו מעיקרו אלא על תנאי כך וכך. והאופן שצריך לכתוב בזה הוא שיאמר העיד אותנו ראובן על עצמו שיש לשמעון אצלו סך ידוע כך וכך ואם יהיה כך וכך הרי החוב הנזכר מחול לו, לפי שעל זה הדרך היה עיקר חיוב הסך הנזכר אצלו לפלוני זה, ואם לאו יהיה קיים החוב הנזכר לפלוני זה אצלו מההודאה הנזכרת. כן ראוי לקיים ענין זה או בלשון שיובן ממנו ענין זה ודרך זו. וכל מי שכותב בשטר נתחייב פלוני לפלוני כך וכך בתורת חיוב, השטר בטל לפי שנראה שהוא הקנאה ומטבע אינו נקנה בחליפין.
<h2>דף קב:</h2>
אמר רב חסדא זאת אומרת בת אצל אמה. ורב שרירא גאון הורה שהבת תהיה אצל האם לא אצל האב, וכן כתב גם בעל הלכות גדולות. ואין ספק שהם סוברים במה שאמר התלמוד שהוא נאמר בענין ההכרעה אם תהיה אצל האב או אצל האם. ואנחנו גם כי דעתנו שהמאמר הנזכר לא נאמר אלא לאחר מיתת האב לענין ההכרעה אם תהיה הבת אצל האם או אצל האחים כמו שהעיד על זה המשך לשון התלמוד, מ"מ להורות הלכה למעשה בכל כיוצא בנידון זה בפרטות אם יארע, נראה ללכת בעקבות הגאונים ז"ל הנזכרים ובקבלתם ולהמשך אחר סברתם ובו נפסוק הדין ונדון כשיתאמת אצלינו תועלת הבת בזה להיות שהאם ע"כ פנים יותר משמרתה מהאב והיא המלמדת אותה ומדריכתה במה שיצטרכו הבנות להתלמד ולהרגיל בו כמו הטויה והפקודה בצרכי הבית וכל כיוצא בזה וללמד אותה דרך הנשים ומנהגם, וכל זה אינו ממלאכת האב ולא מטבעו.
<h2>דף קד.</h2>
לא שנו אלא שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידיה. באלמנה שאין בידה כתובה כמו שקדמה תשובתנו אליכם הוא האמת הגמור, לפי שכיון שאין בידה שטר כתובה יש לנו לומר אולי הבעל כבר הגבה אותה לה או נתנה אותה לו במתנה. ואע"פ שאמרו לא ניתנה כתובה לגבות מחיים, אין זה אלא לענין שאין לה לתבוע אותה מחיים, והנה אפשר שיתרצה מדעתו ויגבה אותה לה מחיים. ואע"פ שאמרו חזקה לא עביד איניש דפרע גו זימניה ואמרו הלכה כרשב"ל ואפילו מיתמי, הנה אפשר כאן שהוא התפיסה צררי מחיים שתגבה מהן כתובה לאחר מותו. הלא תראה שאלמנה אינה גובה כתובתה מהיתומים אלא בשבועה. הנך רואה שאע"פ שאמרו חזקה לא עביד איניש דפרע גו זימניה ואלמנה להיותו חס עליה בכבודה גם אחר מותו שלא תתבזה בבית דין נחוש שהוא התפיסה צררי בחייו שתגבה מהן כתובה לאחר מותו, והואיל והיה זה אפשרי ראוי שלא תגבה כתובתה מן היתומים אלא עד שתביא כתובתה ואם לא הוציאה אותה יש לנו לומר שמא התפיס צררי כדי כתובתה ולקח ממנה כתובה וקרע אותה, או שמא מחלה לו כתובתה וקרעה כמו שאנו דנין בכל בעל חוב שבא לגבות מן היתומים שאין לו לגבות מהן אלא בהבאת שטר. ותכלית מה שהועילנו אמרם חזקה לא עביד איניש דפרע גו זימניה הוא דלא נחייב אותו לישבע כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים אבל שיגבה בלתי הבאת שטר אין לו זה.
ומה שאמרו כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם וכל זמן שהיא בבית אביה כתובתה עד כ"ה שנה, שהעמיד אותה התלמוד בשאין כתובה יוצאה מתחת ידה אין זה בנידון שאיכא לחוש בו שהבעל התפיסה צררי וקרע הכתובה, אלא במה שאין לחוש בו דבר זה כגון שהיו לה עדים שהיתה כתובתה אצלה אחר מות בעלה, או שבעלה בשעת מיתתו העיד לה על עצמו שכתובה קיימת אצלו וכיוצא בזה מהדברים שיסתלק בהם חשש המחילה לבעל וחשש דילמא אתפסה צררי באופן שלא נשאר לומר אלא אולי מחלה אותה ליורשים, ובזה נפל המחלוקת בין ר"מ לחכמים שר"מ אומר כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם ולא נאמר שהמחלה כתובתה ליורשים וכל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד כ"ה שנים שיש בכ"ה שנים שתעשה טובה כנגד כתובתה, פירוש, שאפשר שבכלל זמן זה נתנה בנכסי היתומים ועשתה טובה מהם כדי הכתובה, וחכמים אומרים להיפך דכל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם שיש לנו לומר שמה ששתקה ולא תבעה כתובה כל זה הזמן הוא מפני הבושה להיות שהיא עמהם בבית ולא נאמר שבשתיקתה מחלה אותה, ואם היתה בבית אביה שאין שם דבר שתתבייש מהם לסיבתו אז נאמר שמה ששתקה ולא תבעתה מהם ראיה שמחלה אותה להם, ועל זה נאמר לא שנו אלא כשאין שטר כתובה יוצאה מתחת ידה [אבל אם שטר כתובה יוצאה מתחת ידה] וראינו אותו בידה והיא נזהרת בו הנה כיון שהיא נזהרת בו ומשמרתו מורה שמה ששתקה ולא תבעה אותה כל זמן זה לא היה אלא על דבר הכבוד ולא שהיא מחלה אותה ליורשים כיון שהיא משמרת שטר כתובתה ונזהרת בו.
הנה נתבאר לך שאין משנה זאת במי שיש בה חשש פרעון הבעל או חשש שמא אתפסה צררי אלא בנושא שנסתלק ממנו זה החשש כגון שהבעל צוה בשעת מיתתו שהכתובה עדיין היא אצלו לה ולא התפיסה צררי, או שהעידו שני עדים שראו כתובתה בידה אחרי פטירת בעלה שבזה כבר נסתלק זה החשש ולא נשאר אלא חשש שמא מחלה אותם ליורשים כמו שכבר ביארנו. ודברי רבנו שמואל בן חפני ז"ל שביאר כמו שזכרתם משמו [בספר ההוצאה בפירוש הלכה זו שהוא אומר שיש לה לתבוע כתובתה עד כ"ה שנה אע"פ שאבדה כתובתה], הנה בקודם ראינו אותם והשבנו עליהם ואין משגיחין בהם, וכן הדין.
<h2>דף קד:</h2>
א"ל רבי אבא לרב הונא אמר רב הכי וכו' אמר ליה אישתיקן קאמינא. והא דאמרינן בפרק הנושא את האשה, אמר ליה רבי אבא לרב הונא אמר רב הכי אמר ליה אשתיקן א"ל אשתיקן קאמרת או אשקיין קאמרת. הכין פירושא, אמר ליה רבי אבא לרב הונא הא דאמרינן משמיה דרב לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת יש לה, אמר רב הכי, כלומר, כלום שאלת אותו על דבר זה ואמר לך כמו שאמר לי אמר ליה אישתיק, אמר ליה אישתיק קאמרת או אשקיין, פירוש רבי אבא לא הבין מה אמר לו רב הונא אם אשתיק קאמר ליה כלומר כששאלתי לרב על דבר זה אשתיק ולא אמר לי דבר ולא השיבני כלום, אם אשקיין קאמר ליה, כלומר, כששאלתי את רב על דבר זה לא השיבני כלום אלא הפליגני בדברים ואמר לי אשקיין מיא. וזה שנסתפק לו לרבי אבא אם אשתיק קאמר ליה אם אשקיין קאמר ליה משום דלשון אשתיק קרוב הוא ללשון אשקיין ולפיכך נתבלבל הדבר על רבי אבא ונסתפק אם אשתיק אמר ליה או אשקיין אמר לו.
מתניתין. מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות, חנן אומר תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה. רצה בזה שאינה חייבת עתה כשתובעת מבית דין שיפסקו לה מזונות מנכסי בעלה להשבע שלא הניח לה בעלה מזונות, אלא ראוי שיאמינה אותה בית דין בזה ויפסקו לה מזונות מנכסי בעלה, וכשאירע שנפטר הבעל אח"כ ונתבררה (מדעתו) [מיתתו] ותבעה מבי"ד שיגבו אותה כתובתה מנכסי בעלה שאין להם מן הדין לעשות זה אלא אחר שתשבע שלא גבתה כלום מהכתובה ולא אתפסה בעלה צררי, ואז תכלול בשבועה שהמזונות שלקחה על פי בי"ד קודם לזה לא לקחה אלא כדין ושבעלה לא הניח לה מזונות, ואדמון חולק עליו שאין לבי"ד לפסוק לה מזונות אלא אחר שיתברר שבעלה לא הניח לה מזונות שאין זה מתברר אלא בשבועתה. והיה לפי זה פירוש בתחילה בעת שהיא תובעת מבי"ד שיפסקו לה מזונות בחיי בעלה מנכסי בעלה, ופירוש בסוף היינו בעת שהיא תובעת מבי"ד שיגבה אותה כתובתה מנכסי בעלה לאחר מיתת בעלה.
<h2>דף קז:</h2>
ת"ש כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות וכו' לותה ואכלה עמדה ומיאנה, טעמא דמיאנה וכו'. והאשת איש שמשכנה איזה דבר מנכסי בעלה למזונותיה. הואיל ויש לה ללות למזונותיה והוא חייב לפרוע יש לה למשכן למזונותיה אם לא מצאה מי שילוה אותה.
<h2>דף קיב:</h2>
והא דאמרינן בשלהי כתובות, רבי אמי ורבי אסי הוו קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא. פירוש, מחמת חביבותא דארעא דישראל עלייהו הוו קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא דכי הוו יתבי בשמשא וקא מתחממי מחמת שמשא וקא מצטערי הוו קיימי לטולא כי היכי דלימטי להו רווחא מההוא טולא ומשכחי הנאה מארעא דישראל, וכי הוו יתבי בטולא וקא מצטנני ומצטערי קיימי ויתבי בשמשא כי היכי דלשכח רווחא דשמשא מההוא צינון דמטא להו ומטיא להו הנאה מארעא דישראל, דמתחדש להו בה שמחה בכולהו עידנא.
והא דאמרינן, אמר רבי זירא אמר רבי ירמיה בר אבא דור שבן דוד בא קטיגוריא בתלמידי חכמים. פירוש, מלשון אין קטיגור נעשה סניגור שהוא השונא, כלומר, דור שבן דוד בא יהא בו שנאה יתירה מן הרשעים בתלמידי חכמים. כי אמריתה קמיה דשמואל אמר צירוף אחר צירוף, פירוש, מלשון וצרפתים כצרף את הכסף ובחנתיו כבחן את הזהב (זכריה י"ג ט') כלומר, יבא עליהם צרות אחר צרות שהאחרונות משכחות את הראשונות עד שיהיו כמו כסף שצירף אותו הצורף פעם ראשונה וחזר וצירף אותו פעם שניה.
